לכם, ההורים שלנו.
אני כותבת את המכתב הזה בשמי ובשם עוד כל כך הרבה מתבגרים אחרים שמרגישים כמוני. אני בת 16, ואני לא יודעת עוד כל כך הרבה על החיים. אמנם חוויתי את האהבה הראשונה שלי-זאת שתזכר לכל החיים, את הנשיקה הראשונה, את המריבה הראשונה, את הפרידה, את הכאב, את המוות של אדם יקר. עברתי אכזבות ועברתי שמחות, עברתי ציפיות רבות ולילות ללא שינה-בדיוק כמוכם! עברתי תיסכול ממבחנים וציונים נמוכים, עברתי פחד ותהייה לגבי התגובה שלכם מדברים שונים, אבל יותר מזה-עברתי פחד ותהייה לגבי היחס והתגובות של החברה שבה אני חיה. אני תמיד יודעת שעם כל כאב שלי וכל צער או אכזבה, ברגע שאני בבית אני מוגנת, עם האנשים ששומרים עלי מהכל ומגנים עלי! עם האנשים שאוהבים אותי כל כך. האנשים שאוהבים אותי- כמו שאני! עם כל החסרונות וכל המגרעות וכל הדברים שגם אני עוללתי לעצמי במו ידי. כל ההחלטות שלי, הפזיזות והקשות והטפשיות-אלה שבעיני נראות כבטוחות ובוגרות- תמיד ידעתי שאתם פה, שאתם תקבלו אותי בזרועות פתוחות אחרי כל דבר שאני אעשה. אמנם מעולם לא טרקתם בפני את הדלת, ותמיד המשכתם לדאוג ולאהוב, אבל גם את ההחלטות הכי קטנות שלי-חשבתי שתקבלו. זה לא ביג דיל, אני יודעת... אם זה השיער שלי או הפירסינגים- אלו ההחלטות שלי. זה הגוף שלי שיצא מתוכיכם. חלק מכם. מהגוף ומהדי.אן.אי, ומהלב. החיים שלכם! ועם כל החלטה כזו או אחרת שלנו- יש לנו את הפחד של איך החברה תקבל אותנו?! אולי בלעג, אולי בזלזול, אולי נושפל ואולי דווקא נהייה מוערכים ונאהבים, אבל בכל דרך שבה החברה תקבל אותנו-אנחנו תמיד יודעים שיש את הבית שיאהב אותנו עם כל החלטה טפשית כזאת. ובאמת שהיא טפשית. כשהגעתי הביתה עם הפירסינג החדש שלי אבא, אחרי שקיבלתי ממך את האישור לעשות אותו אפילו, למרות שלא התלהבת מהרעיון- היחס שקיבלתי היה פוגע. לא מצפה שתאהב כל מה שאני עושה ותאמר "אמן" על כל החלטה שלי, רק שתקבל אותי כמו שאני... אמרת לי היום שזה מכוער, אבל לא שאלתי. אתה הבנאדם הכי חשוב לי בעולם! הכי חכם בעיני והכי משמעותי ומוערך בחיים שלי! כל מילה שלך יכולה להפוך לי את היום... אני רוצה להגיד לכם, הורים שלנו, אני יודעת שלא קל לגדל יצור כמונו בבית, לדאוג לנו ולסבול אותנו כשאנחנו ממש מעצבנים! אבל הלחץ של החברה מסביבנו הוא ענק, ועם כל התהיות שלנו לגבי איך שהיא תקבל אותנו, עם כל החרטות שלנו והפחדים- אנחנו יודעים שאתם תמיד פה, אוהבים אותנו ומכבדים אותנו עם כל החלטה. אני לא חושבת שחור עלוב בגוף שלי יכול להשפיע על האהבה שלכם אלי, ואני יודעת שהוא לא! אבל היחס הזה לפעמים כל כך כואב וכל כך לא מוסיף לפחדים האחרים שלנו ולכל כך הרבה תגובות שאנחנו מקבלים מהחברה. אז בבקשה, תאהבו אותנו כמו שאנחנו.. עם כל חור בגוף או ציור שישאר איתנו גם אחרי שאתם כבר לא תצטרכו להסתכל עליו ולחיות איתו, עם כל צבע שיורד מהשיער או אדשות לעיניים שמוסיפות לנו בטחון עצמי. תהיו כאן בשבילנו, תביעו דיעה, אבל לפעמים תדעו מתי לשמור אותה לעצמכם ולחזק אותנו כשצריך.. אני יודעת שלא נולדתם הורים ואין שום בצפר שלימד אתכם את התפקיד, לכן כתבתי את המכתב הזה. תחשבו על זה, כי עם כל המתחים שבחוץ-אם לא היו את הדיעות האלה מההורים שלי, היה לי הרבה, הרבה יותר קל.
אני כותבת את המכתב הזה בשמי ובשם עוד כל כך הרבה מתבגרים אחרים שמרגישים כמוני. אני בת 16, ואני לא יודעת עוד כל כך הרבה על החיים. אמנם חוויתי את האהבה הראשונה שלי-זאת שתזכר לכל החיים, את הנשיקה הראשונה, את המריבה הראשונה, את הפרידה, את הכאב, את המוות של אדם יקר. עברתי אכזבות ועברתי שמחות, עברתי ציפיות רבות ולילות ללא שינה-בדיוק כמוכם! עברתי תיסכול ממבחנים וציונים נמוכים, עברתי פחד ותהייה לגבי התגובה שלכם מדברים שונים, אבל יותר מזה-עברתי פחד ותהייה לגבי היחס והתגובות של החברה שבה אני חיה. אני תמיד יודעת שעם כל כאב שלי וכל צער או אכזבה, ברגע שאני בבית אני מוגנת, עם האנשים ששומרים עלי מהכל ומגנים עלי! עם האנשים שאוהבים אותי כל כך. האנשים שאוהבים אותי- כמו שאני! עם כל החסרונות וכל המגרעות וכל הדברים שגם אני עוללתי לעצמי במו ידי. כל ההחלטות שלי, הפזיזות והקשות והטפשיות-אלה שבעיני נראות כבטוחות ובוגרות- תמיד ידעתי שאתם פה, שאתם תקבלו אותי בזרועות פתוחות אחרי כל דבר שאני אעשה. אמנם מעולם לא טרקתם בפני את הדלת, ותמיד המשכתם לדאוג ולאהוב, אבל גם את ההחלטות הכי קטנות שלי-חשבתי שתקבלו. זה לא ביג דיל, אני יודעת... אם זה השיער שלי או הפירסינגים- אלו ההחלטות שלי. זה הגוף שלי שיצא מתוכיכם. חלק מכם. מהגוף ומהדי.אן.אי, ומהלב. החיים שלכם! ועם כל החלטה כזו או אחרת שלנו- יש לנו את הפחד של איך החברה תקבל אותנו?! אולי בלעג, אולי בזלזול, אולי נושפל ואולי דווקא נהייה מוערכים ונאהבים, אבל בכל דרך שבה החברה תקבל אותנו-אנחנו תמיד יודעים שיש את הבית שיאהב אותנו עם כל החלטה טפשית כזאת. ובאמת שהיא טפשית. כשהגעתי הביתה עם הפירסינג החדש שלי אבא, אחרי שקיבלתי ממך את האישור לעשות אותו אפילו, למרות שלא התלהבת מהרעיון- היחס שקיבלתי היה פוגע. לא מצפה שתאהב כל מה שאני עושה ותאמר "אמן" על כל החלטה שלי, רק שתקבל אותי כמו שאני... אמרת לי היום שזה מכוער, אבל לא שאלתי. אתה הבנאדם הכי חשוב לי בעולם! הכי חכם בעיני והכי משמעותי ומוערך בחיים שלי! כל מילה שלך יכולה להפוך לי את היום... אני רוצה להגיד לכם, הורים שלנו, אני יודעת שלא קל לגדל יצור כמונו בבית, לדאוג לנו ולסבול אותנו כשאנחנו ממש מעצבנים! אבל הלחץ של החברה מסביבנו הוא ענק, ועם כל התהיות שלנו לגבי איך שהיא תקבל אותנו, עם כל החרטות שלנו והפחדים- אנחנו יודעים שאתם תמיד פה, אוהבים אותנו ומכבדים אותנו עם כל החלטה. אני לא חושבת שחור עלוב בגוף שלי יכול להשפיע על האהבה שלכם אלי, ואני יודעת שהוא לא! אבל היחס הזה לפעמים כל כך כואב וכל כך לא מוסיף לפחדים האחרים שלנו ולכל כך הרבה תגובות שאנחנו מקבלים מהחברה. אז בבקשה, תאהבו אותנו כמו שאנחנו.. עם כל חור בגוף או ציור שישאר איתנו גם אחרי שאתם כבר לא תצטרכו להסתכל עליו ולחיות איתו, עם כל צבע שיורד מהשיער או אדשות לעיניים שמוסיפות לנו בטחון עצמי. תהיו כאן בשבילנו, תביעו דיעה, אבל לפעמים תדעו מתי לשמור אותה לעצמכם ולחזק אותנו כשצריך.. אני יודעת שלא נולדתם הורים ואין שום בצפר שלימד אתכם את התפקיד, לכן כתבתי את המכתב הזה. תחשבו על זה, כי עם כל המתחים שבחוץ-אם לא היו את הדיעות האלה מההורים שלי, היה לי הרבה, הרבה יותר קל.
