לכתוב
רציתי למות,
לא מכירה הרבה ילדים קטנים שרוצים להתאבד.
טוב, כנראה הייתי צריכה להבין כבר אז איך החיים עומדים להראות.
אבל הייתי ילדה, לא הייתה לי היכולת להבין דברים שהיום אני מבינה.
בחרתי לחיות, מתוך תקווה שיהיה יותר טוב.
עם יד על הלב, זה לא היה שווה את זה.
ככל שגדלתי הבנתי כמה אני רוצה לחיות, וכמה שזו בעצם משימה בלתי אפשרית, אם זה בגלל שאין לי את היכולת הזאת לחיות או שמשהו פשוט לא בסדר אצלי במוח או במשהו אחר, שאני עושה את זה לעצמי.
והנה אני מוצאת את עצמי הרבה שנים אחרי זה, באותה נקודה, סליחה, בנקודה אחרת, אני רוצה לחיות.
למות נראה כמו האופציה היחידה שבה אני לא אסבול, אבל גם את זה אני לא מסוגלת.
אני רוצה לחיות אבל החיים כל כך גדולים ומפחידים עבורי, שאני מבינה שאני לא מסוגלת להתמודד איתם.
לפעמים אני מדמיינת איך אני מתאבדת ואז מוצאים את כל מה שכתבתי, ואז אומרים איך לא ראינו אותה, איך לא הבנו איך...
אבל פאק עם הכל, אני רוצה לחיות, ואני לא איזה סינדרלה ואין לי סוף טוב, זו לא אגדה.
אלו ה-חיים.
חיים קשים עד בלתי אפשריים שמשום מה אני נלחמת לחיות אותם במסגרת המגבלות שלי.
ואולי זו הדרך, להשלים עם זה שאני מוגבלת וזה המקסימום שיכול להיות.
אבל לא..
אני רוצה עוד, תמיד עוד...
רוצה שיהיה לי טוב, רוצה להגשים חלומות, רוצה להיות חשובה, רוצה להיות אהובה, רוצה לאהוב, רוצה רוצה רוצה...
ניסיתי להרוג רצונות, אבל הם מתפרצים..
כנראה בכל זאת משהו לא בסדר במוח אצלי,
יותר קל יהיה לספר לעצמי את הסיפור הזה.
אני חושבת שמה שבעצם הכי קשה לי, זו הידיעה שבעצם אני אמשיך, אמשיך לחיות, להלחם, לרצות, להאמין שיש משהו אחר ומגיע לי שיהיה לי טוב
והפחד, הפחד הנוראי, שאולי, בסופו של דבר, אני לא אזכה לזה בחיים האלה.
אין פה שום כוונת התאבדות, חשוב להבהיר.
רציתי למות,
לא מכירה הרבה ילדים קטנים שרוצים להתאבד.
טוב, כנראה הייתי צריכה להבין כבר אז איך החיים עומדים להראות.
אבל הייתי ילדה, לא הייתה לי היכולת להבין דברים שהיום אני מבינה.
בחרתי לחיות, מתוך תקווה שיהיה יותר טוב.
עם יד על הלב, זה לא היה שווה את זה.
ככל שגדלתי הבנתי כמה אני רוצה לחיות, וכמה שזו בעצם משימה בלתי אפשרית, אם זה בגלל שאין לי את היכולת הזאת לחיות או שמשהו פשוט לא בסדר אצלי במוח או במשהו אחר, שאני עושה את זה לעצמי.
והנה אני מוצאת את עצמי הרבה שנים אחרי זה, באותה נקודה, סליחה, בנקודה אחרת, אני רוצה לחיות.
למות נראה כמו האופציה היחידה שבה אני לא אסבול, אבל גם את זה אני לא מסוגלת.
אני רוצה לחיות אבל החיים כל כך גדולים ומפחידים עבורי, שאני מבינה שאני לא מסוגלת להתמודד איתם.
לפעמים אני מדמיינת איך אני מתאבדת ואז מוצאים את כל מה שכתבתי, ואז אומרים איך לא ראינו אותה, איך לא הבנו איך...
אבל פאק עם הכל, אני רוצה לחיות, ואני לא איזה סינדרלה ואין לי סוף טוב, זו לא אגדה.
אלו ה-חיים.
חיים קשים עד בלתי אפשריים שמשום מה אני נלחמת לחיות אותם במסגרת המגבלות שלי.
ואולי זו הדרך, להשלים עם זה שאני מוגבלת וזה המקסימום שיכול להיות.
אבל לא..
אני רוצה עוד, תמיד עוד...
רוצה שיהיה לי טוב, רוצה להגשים חלומות, רוצה להיות חשובה, רוצה להיות אהובה, רוצה לאהוב, רוצה רוצה רוצה...
ניסיתי להרוג רצונות, אבל הם מתפרצים..
כנראה בכל זאת משהו לא בסדר במוח אצלי,
יותר קל יהיה לספר לעצמי את הסיפור הזה.
אני חושבת שמה שבעצם הכי קשה לי, זו הידיעה שבעצם אני אמשיך, אמשיך לחיות, להלחם, לרצות, להאמין שיש משהו אחר ומגיע לי שיהיה לי טוב
והפחד, הפחד הנוראי, שאולי, בסופו של דבר, אני לא אזכה לזה בחיים האלה.
אין פה שום כוונת התאבדות, חשוב להבהיר.