ללא כותרת.

[alphadelta]

ללא כותרת.

יושבים בארוחה עם חברים. לכולנו אותם נושאים. מה יהיה עם המורה לאלגברה? בחירות לועד הורים, מה לעשות עם הילד שאוהב משחקי וידאו? והילדה שלא מוכנה לאכול משהו ירוק? אמא אחת מבקשת מהבן שיפסיק להתעסק עם הטלפון בשולחן. אבא אחר מנסה לשכנע את הקטנצ׳יק שהוא יקבל גלידה אחרי האוכל אבל קודם חייבים משהו מזין. אוכלים, מדברים, מעבירים חוויות.

משפחות מכל מיני דתות ומדינות. ואף אחד לא שלף סכין או אבן. יהודים, מוסלמים , הינדים, זרמים שונים בנצרות. אבל פה, הרחק מהכל, אנחנו סתם הורים. מקטרים על המורה לאלגברה בין ביס לביס.

 

[carlimi]

ללא תגובה

 

[rona73]

 

[ניריתסקוטלנד1]

והלוואי שישאר ככה.

 

[פרפרי אהבה]

לכאורה זה רחוק מאיתנו, אבל זה כל כך קרוב

אני עדיין עם זכרונות מהמלחמה האחרונה וכל הודעה מ-Ynet מקפיצה אותי -כל הזמן קורה משהו, יוצאים החוצה ודוקרים, דורסים.
&nbsp
כל כך כואב ומפחיד, במיוחד שאנחנו רחוקים ולוקח זמן להתעדכן ולא תמיד משתפים בארץ על המצב כפי שהוא.

 

[AlicePJ]

התחלתי לכתוב אתמול אבל סגרתי באמצע ההודעה

כי גיליתי שאני לא יודעת באמת על מה לכתוב.
אני חושבת שלהרבה מאיתנו יש סיפורים על חברויות, או לפחות היכרות, עם אנשי "אויב" שהגיעו ממדינות אויבות למדינת ישראל. לי היתה חברה עירקית (הקשר נותק כשעברנו מדינה), מכרים פלסטינים ועוד ועוד. וכאן כולם חברים ומכבדים אחד את השני, אפילו יותר מהרגיל. במסעדה עם בעלים פלסטינים תמיד קיבלנו מנות חינם (אוי ועכשיו אני מתגעגעת לפיצות שלהם...).
ואני חושבת שגם בישראל יש הרבה משני הצדדים שרואים בצד השני לא כאויב, אלא מבינים שהטרוריסטים, גם אם מספרם מרגיש גדול, הם סה"כ מיעוט קטן ביותר מסך האנשים. ומבינים שגם אם בישראל הגזענות היא באופנה, זה עדין לא כולם.
אבל איכשהו אני מרגישה שזה לא יספיק, כי השנאה לדעתי תנצח.