אין בעיה...
למרות שאני מסתכן כפי שאמר אדון ישראל בשרלטנות, אינני מפחד מכך והאמת לא ממש מבין למה הוא אומר כך... הדרישה לניסוחים פראגמטיים היא לא פילוסופית אלא פסיכולוגית, כדי שברגע שתשאלי שאלה יותר ויותר מנוסחת כבר יהיה פחות ופחות על מה לענות, ואת בעצמך תמצאי את התשובה והוא לא יצטרך לעשות כלום... (אני מקווה שלא הגזמתי). בכל אופן, התשובה לשאלתך היא לא כל-כך מסובכת ועומדת על שני חלקים אשר קשורים אחד לשני. נתחיל מהראשון: דברים אשר נעימים לנו הם טובים ודברים לא נעימים הם לא טובים. עכשיו אם נשים לב, הגבול בין הנעים ללא נעים הוא לא מוחלט וקבוע, אלא תלוי בטעם האישי שגם הוא נוטה להשתנות לאורך הזמן. למשל אוכל זה דבר טוב, נכון? הוא מחזק אותנו, בונה אותנו, ומפסיק את רישרושי הבטן... אבל אם נאכל יותר מדי, נקבל בחילה, שהיא דבר לא נעים ולכן לא טוב. כמו כן, אנו עלולים להשמין יתר על המידה, לסתום את עורקינו ובכלל תאבתנות היא לא מידה טובה... כמו גם עישון: סיגריה זה דבר מהנה, מפיג לחצים, ועוזר להוריד את התאבון. אבל יותר מדי כבר עובר את מה שהריאות מוחנות לספוג, ומקלקל אותן. את הנעים תמיד נבחר על-פני הלא נעים, את היותר נעים על פני הנעים פחות. ההבדל העיקרי הוא מידת המתינות שיש באדם, אשר עוזרת לו לשקול בדעתו כאשר הוא נאלץ לבחור בין פחות נעים עכשיו, ליותר נעים אחר כך. למשל: כדי למשל לגרום לאדם להפסיק לעשן, דבר שלכל הדעות הוא קשה, הרופאים מאיימים על חייו, כדי שיאלץ לבחור בין ההנאה הקטנה הזו עכשיו, לבין האפשרות להנות בכלל. עכשיו לחלק השני: אני טוען שמעבר לשיקול ההגיוני, עומד משהו חשוב יותר, מהותי יותר, והוא רצוננו. למצוא טיעונים שיוכיחו שזה "טוב" וזה "לא טוב" זה קל מאוד, כל עוד אתה משרת את רצונך. למשל אדם שמלא ברגשות נקם, ברור שהמעשה שהוא הולך לעשות הוא הגיוני בעיניו, טוב ולא יקשה לו למצוא טיעון כדי להצדיקו, למרות שכל אדם אחר שיעמוד מנגד יראה את המצב כטירוף. נסי את בעצמך לחשוב על דבר אותו את רוצה, וראי כמה "סיבות" יעלו ויחזקו רצון זה... זוהי פשוט מטרת האינטלקט, לענות על דרישות הרצון... לעיתים בגלל מצב מוזר זה, קורה שבשקילתך את העובדות (בדרך כלל בעניין חדש) את עוד מספיקה לראות כיצד רצונך בכוח מכופף את העובדות, ומתעלם ממה שלפי המוח, יעשה לך טוב. בדרך כלל לאחר מכן מתחילה מעין הדחקה של העובדות הללו, וכאשר את נאלצת "לשלם" עבור בחירתך את חשה מעין צריבה כזו ואכזבה שלא הצלחת לרסן את רצונך. מצד אחד עומד רצוננו: עיוור לחלוטין, פזיז ופרוע. מהצד השני, האינטלקט: כלי ההכרה, אדיש, ושקול. שניהם כמו במאבק מתמיד, שתוצאתו: חיינו. את הטוב והרע, שוקל האינטלקט. מה שנעים ולא נעים מחליט הרצון. מבין שניהם, הרצון הוא המהותי והפעיל, והאינטלקט הוא המשני וסביל. עשי לך ניסוי: שבי והביטי על אחת מאצבעותיך. חישבי: "אני רוצה שתזוזי!" לא זזה. יותר חזק: "זוזי עכשיו!" לא זזה. כרגע, האינטלקט רק מספק גירוי לרצון... (את חושבת שאת רוצה) עכשיו, הזיזי את האצבע. האם זה קרה בגלל איזו מחשבה? כאשר את רוצה להזיז את האצבע, היא זזה. כאשר את רק חושבת שאת רוצה להזיז אותה, היא לא תזוז. אל תתפלאי אם תגיעי למסקנה שלעיתים את רוצה דברים שנחשבים בעינייך לרעים... זכרי שזה לא אשמה של אף אחד, שהרי רצונך עיוור הוא... כל ההבדל בין הטוב לרע, הוא במידה.
