ללא נושא (או פואנטה. או משו כזה).
[אצלנו בבית לא מדברים "על זה". יש תמונה קטנה של "זה" על המדף בסלון, אבל לא משהו בולט במיוחד. גם אצלי בחדר יש, או היתה פעם, היא הלכה לאיבוד בכל הבלאגן שיש על המדפים. פעם, כשהיו באים אלי חברים שלא ידעו "על זה", הייתי לפעמים מסתירה את התמונה. שלא ידעו, שלא ישאלו. זה לא שהתביישתי בזה, זה פשוט לא היה מתאים. יושבים בחדר, ופתאום מישהו שואל "מי זה בתמונה", וכולם משתתקים. נו, לא מתאים. אני גם לא יודעת, איך מדברים "על זה". בלי שהגרון ייחנק, בלי שכל מילה תשבור אותי לרסיסים. אני לא יודעת איך להגיד שכואב לי, בלי ציניות ובדיחות שחורות באמצע. אולי אם הייתי מדברת "על זה" באמת, בלי ציניות, הייתי בוכה. אבל זה מפחיד אותי, אז אני מעדיפה שלא. אני מקנאה בחברים שלי, שיכולים להגיד "אח שלי" בלי הצביטה הזאת בלב. כי אח שלי....הוא טאבו. כשמדברים עליו, כולם משתתקים פתאום. אז כבר לא מדברים].
אף אחד לא הזכיר את זה בבית, התאריך היה אתמול (כבר שלשום, בעצם), והוא עבר, ואף אחד לא אמר כלום. ועל סבתא אנחנו דווקא מדברים. הרבה, אפילו. מעלים את כל הזכרונות המצחיקים, זה לא טאבו, רק לא אומרים בסוף כמה שזה עצוב שהיא מתה, כמה שמתגעגעים אליה, על זה עדיין לא מדברים. אולי הם בכלל שכחו. האזכרה כבר היתה די מזמן, וזה רק התאריך הלועזי, אולי בכלל שכחו? גם אני כמעט שכחתי. וגם כשזכרתי, לא ממש הצלחתי להרגיש משהו. הכל יותר מדי שגרתי. זה לא מטלטל לי את החיים, כמו שהיה לפני שנתיים. ובעצם, מה יש לעשות שיהיה יותר "לזכרה" מאשר לרדוף אחרי ילדים בגן משחקים? זה כ"כ מזכיר אותה. אני אפילו זוכרת שהיא היתה איתי שם פעם אחת, כשהיא באה אלינו. וכל זה עדיין מפחיד אותי קצת. איך לפני שנתיים בימים האלה הייתי שבורה. לא תפקדתי. הגעתי לצבא יום אחרי ההלוויה שלה ולא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר חוץ מלבכות (כן, אני. לבכות. טוב נו, בצבא בכיתי כל הזמן). ועכשיו אני לא. כבר לא שבורה. לא ככה. אני יודעת שזה אמור לשמח אותי, שזה לא כואב כמו פעם, שאני יכולה לחיות עם המוות שלה וכו', אבל זה לא. זה אפילו מפחיד. זה אף פעם לא יכאב כמו שזה כאב לפני שנתיים, כשהיא מתה. אני אף פעם לא ארגיש את החסרון שלה כ"כ, כמו שהרגשתי אז. שנה שעברה היום הזה היה עדיין קצת קשה, וחשבתי עליה הרבה, והשנה אפילו זה לא, ומה יהיה שנה הבאה...? אני בכלל אזכור? [מה שהכי מכאיב זה שבחלומות שלי היא כ"כ חיה, ואז אני מתעוררת והיא לא. ולעשות את המעבר הזה, בחזרה למציאות, כל פעם מחדש, זה מכאיב. מזל שעל אח שלי אני כמעט ולא חולמת. לא ככה. מזל שהוא אף פעם לא חי בחלומות שלי] אולי אני פשוט לא יכולה (לא רוצה?) להרגיש עכשיו. כי עוד שבועיים וחצי יש לו יומולדת, [אי אפשר להישבר יותר מדי פעמים] וזה אף פעם לא נהיה קל יותר, אני עדיין לא יודעת להתמודד עם היום הזה [לפחות גם על זה לא מדברים בבית].
[אצלנו בבית לא מדברים "על זה". יש תמונה קטנה של "זה" על המדף בסלון, אבל לא משהו בולט במיוחד. גם אצלי בחדר יש, או היתה פעם, היא הלכה לאיבוד בכל הבלאגן שיש על המדפים. פעם, כשהיו באים אלי חברים שלא ידעו "על זה", הייתי לפעמים מסתירה את התמונה. שלא ידעו, שלא ישאלו. זה לא שהתביישתי בזה, זה פשוט לא היה מתאים. יושבים בחדר, ופתאום מישהו שואל "מי זה בתמונה", וכולם משתתקים. נו, לא מתאים. אני גם לא יודעת, איך מדברים "על זה". בלי שהגרון ייחנק, בלי שכל מילה תשבור אותי לרסיסים. אני לא יודעת איך להגיד שכואב לי, בלי ציניות ובדיחות שחורות באמצע. אולי אם הייתי מדברת "על זה" באמת, בלי ציניות, הייתי בוכה. אבל זה מפחיד אותי, אז אני מעדיפה שלא. אני מקנאה בחברים שלי, שיכולים להגיד "אח שלי" בלי הצביטה הזאת בלב. כי אח שלי....הוא טאבו. כשמדברים עליו, כולם משתתקים פתאום. אז כבר לא מדברים].
