[ללא נושא]

[רעוּת]

[ללא נושא]

לפעמים אני חושבת שרק אחרי שאני הולכת אליך אני יכולה להמשיך הלאה לקצת. עד כמה שזה גורם לי להרגיש חרא, ללכת אליך. אולי זה סוג של קתרזיס כזה, אני לא יודעת. כמו אנשים שצריכים דיאליזה כדי לנקות את הגוף מרעלים כשהוא לא יכול לעשות את זה לבד. וזה בטח לא נעים, אבל זה נותן שקט לכמה ימים. אז ככה גם אני. רק אחרי שאני חוזרת ממך אני יכולה להניח לזה לכמה ימים. אני יכולה להמשיך בחיים שלי. עד הפעם הבאה שאני ארגיש את הצורך הזה לגעת באבן שלך, שנשארת קרה תמיד, גם בחום של יולי. זאת היציבות שלי עכשיו, אתה מבין? בתוך כל הדברים שמשתנים וממשיכים קדימה, זה הדבר היחיד שנשאר קבוע ויציב ולא משתנה לעולם. האבן שלך תמיד תהיה שם, ואני אוכל לבוא אליך וזה תמיד יהיה שם (כמעט כתבתי "אתה"...), ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת לי לעולם. יום אחרי שהלכתי אליך שמרתי על הילדים בבריכה ופתאום קפצה לי לראש תמונה שלי ושלך שם, כשהייתי בת 7 או 8 ואבא לימד אותי לשחות, ואמרת לי לשחות עד אליך, וכל פעם היית הולך אחורה ומתרחק כדי שאני אצטרך להמשיך לשחות, והיה לך את המבט הזה, את החיוך שהיה לך כל פעם שהצקת לי קצת. ובטח כעסתי עליך, אבל ידעתי בפנים שאתה לא תתן לי לשקוע ואם אני ארפה אתה תהיה שם לתפוס אותי. עכשיו כבר אין לי את זה, אתה מבין? עכשיו אני זאת שצריכה להחזיק את מי ששוקע. כשלפעמים כל מה שבא לי זה לוותר, כי לא באמת יש כוח להשאיר את הראש מעל המים. ובכלל שכחתי מזה, אתה יודע? זה לא אחד מהזכרונות שיש לי בראש תמיד. ואני רוצה לקוות שיש עוד הרבה כאלה, שיבואו לי פתאום, שאני אוכל לראות את החיוך שלך בראש שלי, כל פעם בהקשר אחר, שיש שם, איפשהו, יותר מהמעט זכרונות שעוד נשארו לי. לפעמים אני חושבת שזה כמו חור שחור, המוות שלך. הוא בולע כל טיפת אושר שמעזה להתקרב לשם. מושך הכל פנימה בכוח כזה שאי אפשר להתנגד לו. אני תמיד אפחד לזכור אותך, כי הזכרונות צובטים כ"כ, אני תמיד אפחד לשכוח, כי איך אני יכולה לשכוח את אח שלי, אני תמיד אפחד שכולם יעזבו כמו שאתה עזבת. זה תמיד מגיע לזה בסוף, אה יואבי? אז עזוב את כל המטאפורות האלה. זה בעצם די חרא. המוות שלך. אין בו באמת דברים חיוביים. בטח שלא יציבות. אבל אולי אני צריכה לחשוב שכן. בכל מקרה אני לא יכולה לדמיין איך הייתי היום אם לא היית נהרג. ובכל מקרה אין בזה טעם, כי כן נהרגת. אז אולי עדיף לא לחשוב שזה חרא.

 

[noosh]

../images/Emo23.gif

אני תמיד אפחד שכולם יעזבו כמו שאתה עזבת. זה תמיד מגיע לזה בסוף, אה יואבי? הלוואי ואפשר היה להחזיר לך את הבטחון הזה באנשים, אבל אף אחד לא יבטיח לך שלא יעזבו, וזה תמיד יכול לקרות מהמקום הכי לא צפוי. וזו תמיד הרגשה שעוזבים אותך. כי הם הולכים ואת נשארת להתמודד, זה לא שלהם זה משנה משהו. את זו שצריכה להחזיק את כולם כשאת רוצה ליפול בעצמך. אבל את גם לא סומכת שיהיה שם מי שיחזיק, אז איך תרשי לעצמך לשקוע? אינ לא חושבת שאפשר למצוא דברים חיוביים במוות של אח שלך, את מנסה ואולי זה מעיד על משהו, ואולי גם תמצאי, אבל זה תמיד יהיה כואב ותמיד יהיה עצוב ותמיד יהיה מכעיס ותמיד יתסכל, כי זה מישהו שהולך ממך והוא כ"כ יקר לך ויש לך כ"כ מעט זכרונות ממנו יחסית למה שצריך להיות, וזה כ"כ מעוות. ורק אל תשכחי, [והלוואי ובאמת הייתי יכולה לגרום לך לעשות את זה,] שמותר לך מותר לך מותרלך לשקוע גם ואת לא חייבת להיות זאת שמחזיקה את כולם, כי הכוח הזה שואב יותר מדי אנרגיות ואת צריכה את המנוחה שלך, ושיהיו שם בשבילך. ואולי אם תתני לאנשים אז הם יעזרו לך גם להתמודד קצת, ינסו להחזיק אותך, כי את הכאב הם אולי לא יכולים לקחת, אבל הם יכולים להיות משענת. לפחות לקצת.

 

[רעוּת]

.....

אני יודעת שלא כולם עוזבים. כאילו...זה לא הגיוני שכולם יעזבו. אבל ההגיון שלי לא ממש עובד שעות נוספות. או עובד בכלל

ואני יודעת שיכול להיות שיש אנשים שיהיו שם, ועדיין לא בטוחה, או לא רוצה להפיל עליהם, או לא רוצה לאפשר לעצמי ליפול בכלל, מהפחד שלא יהיו שם או שגם אם יהיו אני עדיין לא אדע לצאת מזה, ואני רק רוצה להמשיך הלאה כבר מהימים האלה, אבל זה לא באמת נגמר כי יש עוד אזכרה שבוע הבא ואז עוד תאריך שבוע אח"כ, וגם כשאלה עוברים זה לא באמת נגמר. טוב, ד עם זה

ותודה על זה. באמת.