ללא נושא
קראתי את הקטע שמיכל הביאה שכתב רוביק רוזנטל בספרו "האם השכול מת". בסוף הקטע, הוא מתייחס לאסא כשר ואומר: "אסא כשר מספר שלאחר מות בנו הבין שחייו יהיו מעתה חיים בלא אושר, וכי אפשר לחיות בלא אפשרות האושר: "חיים מלאים שנשברו-אך לא התרוקנו". ובכן, נראה לי שרובנו מסכימים שההבנה הנ"ל של אסא כשר היא לא מוצלחת. (או שאולי אני טועה, ורק אני חושבת כך?) חשבתי לעצמי לפני כמה ימים, שלאט לאט, בשלב כלשהו בחיים רוב בני האדם נהיים שכולים, בדרך זו או אחרת. בדרך טבעית יותר, או פחות. זכור לי שכשהייתי קטנה, אז הייתי "השכולה" היחידה בחברה שלי. זה היה משהו שונה, מיוחד. בינתיים לצערי, במהלך השנים, התווספו אלי לא מעט "שכולים אחרים" - אחים, אחיות, וילדים וילדות להורים שמתו. ואז הבנתי, שכן אפשרי שאנשים שכולים יוכלו להיות מאושרים לגמרי. מתישהו. שאסא כשר לא צודק. אולי משפטו נכון לגביו, אך לא לגבי כולם. לא לגבי. כי אם הוא צודק, הרי ייעלם האושר מן העולם. ועובדה שהוא לא נעלם. אני, לפעמים ממש נאבקת עם האושר, או לחילופין- עם העצב, או כמו שאחרים פה הגדירו - "היגון". נראה לי שאנחנו זקוקים לשניהם. רק בזמנים שונים. ולכן באה ההאבקות אתם. לא כי אנו לא רוצים אותם, אלא פשוט כי לפעמים הם מופיעים בזמן לא טוב. ותסלחו לי אם דיברתי פה בלי קשר, זה כי אני לא רגילה להיות ערה בשעה הזאת...
קראתי את הקטע שמיכל הביאה שכתב רוביק רוזנטל בספרו "האם השכול מת". בסוף הקטע, הוא מתייחס לאסא כשר ואומר: "אסא כשר מספר שלאחר מות בנו הבין שחייו יהיו מעתה חיים בלא אושר, וכי אפשר לחיות בלא אפשרות האושר: "חיים מלאים שנשברו-אך לא התרוקנו". ובכן, נראה לי שרובנו מסכימים שההבנה הנ"ל של אסא כשר היא לא מוצלחת. (או שאולי אני טועה, ורק אני חושבת כך?) חשבתי לעצמי לפני כמה ימים, שלאט לאט, בשלב כלשהו בחיים רוב בני האדם נהיים שכולים, בדרך זו או אחרת. בדרך טבעית יותר, או פחות. זכור לי שכשהייתי קטנה, אז הייתי "השכולה" היחידה בחברה שלי. זה היה משהו שונה, מיוחד. בינתיים לצערי, במהלך השנים, התווספו אלי לא מעט "שכולים אחרים" - אחים, אחיות, וילדים וילדות להורים שמתו. ואז הבנתי, שכן אפשרי שאנשים שכולים יוכלו להיות מאושרים לגמרי. מתישהו. שאסא כשר לא צודק. אולי משפטו נכון לגביו, אך לא לגבי כולם. לא לגבי. כי אם הוא צודק, הרי ייעלם האושר מן העולם. ועובדה שהוא לא נעלם. אני, לפעמים ממש נאבקת עם האושר, או לחילופין- עם העצב, או כמו שאחרים פה הגדירו - "היגון". נראה לי שאנחנו זקוקים לשניהם. רק בזמנים שונים. ולכן באה ההאבקות אתם. לא כי אנו לא רוצים אותם, אלא פשוט כי לפעמים הם מופיעים בזמן לא טוב. ותסלחו לי אם דיברתי פה בלי קשר, זה כי אני לא רגילה להיות ערה בשעה הזאת...
