ללא נושא

[Charmed Gal]

ללא נושא

חשבתי ללכת לפסיכיאטר לבקש עזרה. אבל אני לא מסוגל. לא רוצה לתת להורים שלי "לנצח". כי הם הגורמים לחצי מהבעיות שלי. לא רוצה לחיות על כדורים ותרופות, כי אלו לא חיים מבחנתי. מגיל 0 לא לקחתי כדור לשיעול, לסתם כאב, לכלום... אולי סטפסיל לגרון, וזו סוכריית מציצה, אזה לא נחשב. אף פעם לא הייתי חולה בשום דבר יותר ממצונן. לא מאמין בכדורים ותרופות. אז מה? עכשיו להתחיל? ולא בגלל איזו מכה או משו, אלא בגלל שאני לא בריא בנפשי? לחיות ככה מהיום ולנצח? לא רוצה. מעדיף כבר לא לחיות. אבל לא מסוגל לקחת לעצמי את החיים, אז אין סכנה כזו. אבל אני לא יודע מה לעשות. וזה שאני מתגייס ביום ראשון לא עוזר בכל הסיפור. מצד אחד אני כל כך רוצה להתגייס כבר ולברוח מהחיים שלי, מצד שני זו לא באמת בריחה זה לשים בהמתנה כל פעם לשבועיים-שלושה ואני גם מרגיש לא מסוגל ללכת לצבא ככה.

 

[lollapalooza]

אוקיי.

תחשוב רגע על מה שאתה כותב פה. אתה רוצה ללכת לטיפול, אתה מודע לזה שאתה זקוק לעזרה, ויותר מזה, אתה מודע לעובדה שיש דרך לטפל במצב שבו אתה נמצא כרגע, לשנות אותו ולהפוך אותו לטוב יותר, ויש בך רצון לעשות את זה, או לפחות לנסות. יש לך אמונה בעצמך ויש לך אמונה שדברים כן יכולים להשתנות, יש בך רצון לשנות (כי אחרת לא היית רוצה בכלל לפנות לעזרה), והסיבה שאתה לא עושה את זה היא שאתה לא רוצה לתת להורים שלך לנצח?! אתה מבין מה אתה עושה פה? אתה נותן להם לנצח. אתה מפסיד את החיים שלך בגללם. אלה החיים שלך, גל. אני לא מכירה אותך ממש, אבל אני רואה כמה אתה סובל, רק מההודעות שאתה כותב כאן ובפמ"ח. אין ספק שעבר ועובר עליך המון, ועצם העובדה שאתה רוצה את העזרה, היא נהדרת. עכשיו תחשוב לרגע. של מי החיים האלה? שלך או של ההורים? מי צריך לקום בכל בוקר ולהתמודד עם המציאות שלך? אמא? אבא? לא. אתה. ואתה יכול לבוא ולעשות את מה שטוב לך, לגל, ולקבל את העזרה הזו, או שאתה יכול לוותר עליה בגלל איזו תחושה כלפי ההורים, או בגלל מה שהם יחשבו, ולהמשיך לסבול. להמשיך לקום בכל יום ולהתמודד עם מציאות מחורבנת, כשאתה יודע שאתה יכול לשנות אותה, שיש לך את האפשרות. זה לא שווה את זה. גל, עשה לעצמך טובה ענקית. שכח את ההורים, שכח מה יגידו, שכח מי "מנצח" ומי "מפסיד" באיזה תחרות טיפשית. ההפסד האמיתי יהיה לא לעזור לעצמך בגלל סיבה כזו. בגלל כל סיבה כלשהי. ההפסד האמיתי יהיה להמשיך ולשנוא הכל. תשכח מכל מי ומה שעושה לך רע ותתמקד בעצמך ובאיך אתה עושה שהחיים שלך ישתנו ויהיו טובים יותר. גם אם זה אומר לוותר על הכבוד או לתת להורים תחושה של "נצחון". הנצחון האמיתי יהיה שלך, כשתוכל להסתכל על עצמך ועל החיים שלך, ולהרגיש טוב. זה מה שחשוב ולא שום דבר אחר. בעניין התרופות, אני לא הייתי רצה כל כך מהר. תרופות הן לא הפתרון היחיד ולדעתי זה גם משהו שמשתמשים בו במקרים שבהם שום דבר אחר לא עוזר. עזוב אותך מתרופות. תתחיל בלדבר עם מישהו שיכול לעזור לך. בלהבין מה המצב המטורף הזה שהגעת אליו, איך הגעת אליו ואיך אתה יוצא ממנו. זו התרופה הכי יעילה שיש. בשורה התחתונה- אלה החיים שלך. עשה מה שאתה יכול כדי לעשות שהם יהיו טובים, כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילך. בהצלחה.

 

[Charmed Gal]

תודה, אבל זה לא רק ההורים...

ההורים הם רק חלק קטן. זה העולם כולו. החברה. אני יודע טוב מאד שאם נרצה להודות בזה או לא, בחברה שלנו, עד היום, מסתכלים בעין אחרת על אנשים שעברו טיפול כזה או אחר. וטיפול פסיכולוגי ניסיתי. לא הלך. לא נפתחתי בפניה בגרוש. לא הייתי מסוגל לדבר איתה. חבשתי את אותה מסיכה שאני תמיד חושב בפני כולם. או נהגתי. לאחרונה נשברתי בפני המון חברים, אפילו חדשים. שוב ושוב. והם הכי תומכים בעולם ואני מודה עליהם, אבל לאט לאט גם להם נמאס ונשבר. מאד מהם בכלל לא מגיעה לי התמיכה. והוא כל כך תומך. ועכשיו הוא עושה משהו אחר בשבילו, אבל זה מתקשר גם אלי ולסיפור הכי רציני שהולך איתי כרגע וזה מעצבן ומתסכל אותי אבל אין לי שום זכות לבוא אליו בתלונות. אבל אני בכל זאת מתעצבן מזה ולא מקבל את מה שהוא עושה. ויש עוד אנשים שאני כבר שומע אותם אומרים, גם אם לא עלי ישירות או רק עלי, "נשבר לי להיות חזק בשביל כולם". או כאלה שבוכים בגלל שטויות שאני עושה. שטויות שנאי עושה בניסיונות מפגרים ונואשים להתגבר על הכל. המטרה שלי היא לא לפגוע בחברים בתהליך ולפעמים הם גם בוחרים להפגע ולבכות בגלל דברים מפגרים שאני עושה שבאמת לא קשורים אליהם, כמו לעשן נגיד, אבל לא משנה אם זה מוצדק או לא, זה פוגע בהם. ולא רוצה לפגוע בהם. ושוב, כולם תומכים כל כך, אבל כמה הם יכולים? מחרתיים או מחר זה כבר שבועיים שאני ככה. כבר שבועיים שכל מה שאני עושה לבכות ולהתלונן ולקטר. לאותו מעגל חברים של בוא נגיד... 10 אנשים. בסוף גם הם ישברו. בסוף גם הם ישנאו אותי או סתם יפגעו. ולא תגידו לי שלא ובשביל זה יש חברים. כי אם בנאדם שאוהב אותך ואומר לך שתהיו ביחד לנצח לא סבל אותך אחרי שבועיים ונשבר, אז אין סיבה שהחברים לא. אין סיבה. ואין בי בדיוק הצורך לקבל עזרה ולתקן. יש בי הצורך לא לחיות את החיים שלי כמו שאני חי אותם יותר. וכדורים ותורפות זו, שוב, לא אופציה לחיים נורמליים מחבינתי גם.

 

[Charmed Gal]

ואני רק רוצה לבקש...

כי אני תמיד חי בפחד לכתוב הודעות מחשש שיתקשרו לי לפה או לשם. לא להתקשר לשום מקום או משו. אני לא רוצה ששום דבר יפגע בטעות בשירות הקרבי שלי שאמור להתחיל ביום ראשון. זו התקווה האחרונה שלי לברוח מהכל ואולי להתגבר. רק חבל לי ללכת לשם במצבי מראש. אבל אני מאד מקווה ששם הכל ישתפר, אחרת...

 

[Lost Lullaby]

אנלא יודעת מה להגיד.

אני מסכימה עם הדס בקטע של לשכוח ממי מנצח ומי מפסיד, אם אתה יודע שיש איך לצאת מהמצב ואתה רוצה לצאת ממנו- תעשה את זה. אני, *אישית*, לא חושבת שיהיה נכון ישר ללכת לטיפול התרופתי, אלא אולי לנסות שוב פסיכולוגית- כי אולי משהו השתנה. לא נדע עד שתנסה. ושוב, הכל מתחיל בקטנה. השינו צריך לבוא מבפנים, מעצמך. אתה צריך להתרכז בדברים הטובים בחיים. "הדבר הטוב של היום"? אז בדיוק זה. תמצא נקודת אור בכל יום ותתרכז בה. זה יכול לעבוד. ומותק, בחיי, אם אתה צריך לדבר עם מישהו, אפילו בשעות הכי מוזרות, אתה תמיד מוזמן להרים אליי טלפון או משהו כזה. אני יודעת שאנחנו מכירים רק איזה חודש אבל אני מרגישה שהתקרבנו די מהר, וכואב לי לראות שכואב לך, בלי להיות מסוגלת לעשות כלום.

מצטערת שההודעה שלי יצאה מבולגנת, אני לא טובה בניסוח:/

 

[יעל ניסן]

מצד אחד

הצבא יכול מאוד לעזור לך כמסגרת וכמקום בו אתה יכול להמציא את עצמך מחדש מול אנשים שלא מכירים אותך ואת החבילות שאתה סוחב מהבית מצד שני - החבילות שאתה סוחב מהבית כל הזמן מאיימות לפרוץ מהארון ולהתפזר לך איפה שלא בא לך. ביום שתבין שלחבילות הללו אין חיים משל עצמן וכי אתה יכול לשבת על הידית של הדלת ולבחור מה להוציא משם, באיזו סיטואציה ומול מי, יהיה לך הרבה יותר קל.

 

[Charmed Gal]

../images/Emo12.gif תודה, אבל אני מבולבל עוד יותר.

 

[hodayoyo]

אוקיי.

אני כל כך רואה את עצמי במה שאתה כותב שזה פשוט מדהים. אתה לא בריא בנפשך? מי קבע את זה? אתה החלטת וזה סתם, כל כך סתם. אני באמת מאמינה שרק לך יש את הכוח לשנות את החיים שלך לטובה. ממה שהבנתי מהודעות קודמות שלך, המצב אצלך בבית גרוע יותר מאצלי. אצלי בסך הכל יש תקופות טובות לפעמים וזה נותן דקה לנשום לפני שצוללים מחדש אל הרע. ובכל זאת, אתה יוצא מהבית המון, ככה שאלו ההפוגות שלך. תראה, שורה תחתונה, אם לא תחליט שיהיה לך טוב- לא יהיה לך טוב. זה תלוי בך, בהסתכלות שלך על מה שקורה ובגישה שלך. אני בתקופה טובה עכשיו ואני יודעת שמתישהו היא תיגמר ואני שוב אגרר לחיים-לא חיים האלה, אבל אני לא אכנע, פשוט כי נמאס לי. זאת לא שחצנות לחשוב שגם לי מגיע להנות לפעמים. לכל בנאדם מגיע, גם אם אתה לא אוהב את עצמך ותאמין לי שאני לא אוהבת את עצמי, אבל מגיע לי שיהיה לי טוב. ברגע שיהיה לך טוב אתה גם תאהב את עצמך יותר, פשוט כי בנאדם שטוב לו הוא בנאדם יותר נחמד ושכיף להיות איתו ואז יהיו לך נקודות זכות בפני עצמך. ודבר אחרון- אני באמת לא חושבת שאתה זקוק לטיפול תרופתי. החלטות, זה הכל. תחליט שיהיה טוב ותפעל למען המטרה הזו.

 

[lollapalooza]

כולי גאווה!!! כולי!!! ../images/Emo9.gif../images/Emo25.gif

 

[hodayoyo]

חכי...

כשיהיה לי רע ונראה איך אני אתמודד, אז אני ארשה לך להיות גאה

 

[noosh]

נו, זה כי את ../images/Emo47.gif.

 

[Charmed Gal]

אי אפשר פשוט להחליט על כזה דבר.

אנחנו לא מכונות. אין לי כפתור "מאושר" וכפתור "עצוב". אני משתדל. יש ימים, יותר נכון שעות, שאני הכי חזק ואופטימי. אני גם יודע שמגיע לי יותר. ויש שעות שפשוט... לא. ואני מתגעגע. לא משנה אם מגיע לי יותר או לא. המוח והרגש מנותקים. ברגשות אין רציונל.

ותודה, בכל מקרה.

 

[hodayoyo]

אתה יכול לכוון את עצמך../images/Emo60.gif

אתה בנאדם שער בלילה וישן ביום, כשאני חייתי ככה זה עשה לי הכי רע שאפשר. בלילות כשחשוך וכולם ישנים והייתי יושבת על המחשב הייתי מתחילה לחשוב על כל הרע ושוקעת בזה. הבנתי את זה ולאט לאט הפכתי את החיים שלי לנורמליים- אני ישנה בלילה וערה ביום. זה משנה המון. תמצא את השעות הטובות שלך ותדאג שהשעות האלה יהיו המרכזיות בחיים שלך וגם תנסה למשוך אותן, שיתארכו. תמצא מה גורם לך להרגיש טוב.

 

[יעל ניסן]

אמנם נכון

שלרגש אין הגיון - מצד שני - כמה הוגן - גם להגיון אין רגש. אדם שמאוזן יותר בין ההגיון לרגשות שלו הוא אדם שיכול להזכיר לעצמו כשהוא רגיש מדי את ההגיון שלו וכשהוא הגיוני מדי את הרגשות שלו. כמו שכתבו מעלי בקשר להבנה הזו שבחיים יש עליות וירידות - תקופות כאלה ותקופות אחרות. כשרע לך אתה אמור לזכור שלא לעולם חוסן ושזה עובר, ואותו הדבר כשטוב לך... אתה אמור להבין באיזו פינה בראש שאין מצב שזה ישאר ככה עד גיל 84 בלי שינויים או שמקסימום רק יהיה טוב יותר. כשאתה מצליח לראות את שני הצדדים, להבין שהכל זמני ולהגיב למציאות - לדברים האמיתיים שקורים בחייך ולא למחשבות של "מה יהיה אם" או "מה יגידו השכנים" - מרגישים מעין שחרור ויכולת לשלוט יותר בעניינים. מרגישים יכולים לעמוד בשינויים שהחיים מזמנים - ועצם ההרגשה הזו, שדברים יכולים להשתנות, שאתה יודע שהשינוי הוא בלתי נמנע, שאתה מוכן לרגע שהוא יקרה ושאתה יודע שתסדתר (כי תכלס החיים לימדו אותך שכבר הסתדרת בעבר!) - כבר מעלה את רמת הביטחון העצמי. בוא נחזור על העובדות: לרגש אין הגיון להגיון אין רגש וכמו שהרגש יכול להשפיע על ההגיון, כך גם ההגיון יכול להשפיע על הרגש תקופות רעות נגמרות תקופות טובות נגמרות תקופות שנגמרות רק מסמנות לך שאתה חי את החיים. אין מה להיות מופתע מזה שהן באות או מזה שהן מסתיימות. ככה זה. מתמודדים עם מה שיש מתייחסים למציאות לא "מה יהיה אם'ים" ולא "מה יחשבו עלי" - כל אלה הן רק מחשבות, לא עובדות. ומחשבות - כמו שהן באות ככה הן יכולות ללכת. והכי חשוב? היה נאמן לעצמך ולא לאיזו אידאה שנדמה לך שאחרים רוצים שתהיה. כל יום שאל את עצמך מה מכל מה שקורה מסביב באמת חשוב לך ומתאים למערכת הערכים שלך, ומה מתנגש עמה וצריך להיות מטופל ככזה.