ללדת בבית חולים ../images/Emo4.gif
בבוקרו של אחד האמשים, קיבלתי שיחת טלפון מרגשת מחברה קרובה. היא בביה"ח (רמב"ם), עם ירידת מים מלפני שעתיים. בן הזוג השאיר אותה שם ונסע לסידורים אחרונים בבית, היא היתה עם צירים קלים ולא מחייבים. שאלה אם אוכל לבוא. כמה שניות של התלבטות, וסטיתי ממסלולי, ובמקום להגיע לעבודה - הגעתי אליה. חדר הלידה מרווח, מעוצב, ככל הניתן בנסיבות באופן מתחשב. (למשל, הצינורות והמכשירים מוחבאים בתוך ארונות עץ). היא היתה במצב רוח מעולה. זוהרת וצוהלת. קיבלנו כל ציר בשמחה, העברנו את הבין לבין בשיחות נשים. מיששנו את הדופק אחת לשנייה, כדי לראות האם אנחנו מתאימות לעשות את זה יחד. מה הקצב שלה, איפה אני פוגשת אותה שיהיה לה טוב. הצירים הלכו ונהיו משמעותיים יותר. תכופים יותר. מתעצמים. ואנחנו רקדנו ריקוד משותף, שכמעט לא היו בו מילים בתוך הציר, ומעט ביניהם. בילינו כך מעל ארבע שעות. קצתעל הכדור, קצת שינוי תנוחות. קצת מקלחת. נשימות והרפייה בין לבין. איפול החדר מתאורה ומאור מבחוץ. משך הזמן הזה, כמעט לא היתה התערבות מצד בית החולים, למעט דרישה אחת למוניטור (ירידת מים ועובר גבוה, שלדעתם הצריך ניטור מחשש צניחת חבל הטבור. וגם הוראה לא להסתובב יותר מדי). היולדת כיבדה את ה"הוראות" ובתוכן תמרנו דרכים להקלה. המיילדת הכירה אותי כחברה של היולדת, ופנתה אלי שאגש אליה בכל קושי, ונתנה לנו מרחב פעולה מלא, למעט ההתערבויות האמורות. פתיחה ארבע. הבעל הגיע, וכמעט באחת נהיה לה קשה יותר. אולי זה מקרי ואולי לא. האהבה גדולה, אבל בדרכו הגברית - הוא פשוט ריחם עליה בסבלה (מה שאני ממש לא. הבנתי את הכאב, חשתי אותו, אבל ידעתי שהיא יכולה להתמודד, הרגשתי אותו כאב טוב, מתפתח, רצית לחזק אותה). כאן, כשהיולדת צועקת את הצירים, גם המיילדת הגיעה מדי פעם להציע שיכוך כאבים. לתוך הפתח הזה, בין צירים מאוד אינטסיביים, היולדת ביקשה אפידורל (נענתה להצעה), ונענתה מיד. אני פיניתי מקום. אחרי האפידורל - היא היתה שלווה ורגועה. כל המאובים נעלמו, ונותרה רק מנוחה. כמה טוב. כמה טוב? בשלב הזה, הרגשתי שזה המקום שלהם. שהתפקיד שלי כתומכת הסתיים ופיניתי את עצמי משם. שאר התפתחות הלידה - רק בטלפונים מהבעל. הלידה נתקעה. התקדמות פתיחה רק אחרי פיטוצין. התינוק לא יורד למטה אחרי כמה ירידות דופק, הוחלט על קיסרי וכך היה. התינוקי בריא (ושמנמן
), אבל עם המטומה בראש. הוא לא התברג כלפי מטה, וכנראה שכל ציר דחק אותו אל עצם האגן). ליולדת שלום. ההתאוששות המקיסרי עוברת לה בקלות, התינוק יונק מדופלם ובביות מלא, והחלב הגיע היום בנדיבות (שמקיצה את המידות בצורה ראויה
) אני "מאוכזבת", עד כמה שניתן להיות מאוכזבת ממה שהוא לא החוויה שלי (אף כי אני אסירת תודה על שיצא לי לקחת חלק בתחילתה של הלידה, מה שהיה חוויה מלאת חן, עוצה ושיתוף - בדיעבד, עבור שתינו). אני בטוחה שהלידה היתה יכולה להתנהל אחרת ולהסתיים אחרת - אבל אולי אני טועה. ולמרות זאת, יש לי תובנה לגבי בית החולים. לאורך השעות שהייתי שם, הם היו מאוד מכבדים. ביקורות נדירות, התייחסות מכבדת, לא הרבה פרצופי רופאים. ללא בדיקות פולשניות (ובמיוחד בהתחשב בירידת המים) אלא ברשות ואפילו לבקשת היולדת. הגעתי למסקנה, שכבית חולים, הם עשו את תפקידם. שבית חולים הוא באמת, לא משהו אחר מאשר מפעל להוצאת תינוקות בריאים ואמהות בריאוות, בניהול סיכונים ברמה תעשייתית. ככזה, לא נראה לי שניתן היה לצפות ממנו למשהו אחר (ואני לא מתיחסת לסיפורי הזוועה על בתי החולים, אלא לחוויה המסויימת). אני חושבת, שהדרך לקבל שליטה בלידה שלך, ואפילו לחת אחריות עליה, היא להימנע מביה"ח (או כפי שהוא מיועד להיות, להגיע אליו במצב חולי/מצוקה). ברגע שנכנסים בשעריו, לא נראה לי שאפשר להגמיש מוסד כ"כ גדול שעובד על מאסות, ניהול תקציב וסיכון - לכלל הגמישות הנדרשת לחווית הלידה הפרטנית. יצאתי בלי כעס, בהבנה, שכך הם פני הדברים, ומי שמתקשה לקבל את זה - צריכה למצוא עצמה מחוץ לכותלי המוסד (כמובן בהנחת סיכון נמוך). סתם, חשבתי לשתף.
בבוקרו של אחד האמשים, קיבלתי שיחת טלפון מרגשת מחברה קרובה. היא בביה"ח (רמב"ם), עם ירידת מים מלפני שעתיים. בן הזוג השאיר אותה שם ונסע לסידורים אחרונים בבית, היא היתה עם צירים קלים ולא מחייבים. שאלה אם אוכל לבוא. כמה שניות של התלבטות, וסטיתי ממסלולי, ובמקום להגיע לעבודה - הגעתי אליה. חדר הלידה מרווח, מעוצב, ככל הניתן בנסיבות באופן מתחשב. (למשל, הצינורות והמכשירים מוחבאים בתוך ארונות עץ). היא היתה במצב רוח מעולה. זוהרת וצוהלת. קיבלנו כל ציר בשמחה, העברנו את הבין לבין בשיחות נשים. מיששנו את הדופק אחת לשנייה, כדי לראות האם אנחנו מתאימות לעשות את זה יחד. מה הקצב שלה, איפה אני פוגשת אותה שיהיה לה טוב. הצירים הלכו ונהיו משמעותיים יותר. תכופים יותר. מתעצמים. ואנחנו רקדנו ריקוד משותף, שכמעט לא היו בו מילים בתוך הציר, ומעט ביניהם. בילינו כך מעל ארבע שעות. קצתעל הכדור, קצת שינוי תנוחות. קצת מקלחת. נשימות והרפייה בין לבין. איפול החדר מתאורה ומאור מבחוץ. משך הזמן הזה, כמעט לא היתה התערבות מצד בית החולים, למעט דרישה אחת למוניטור (ירידת מים ועובר גבוה, שלדעתם הצריך ניטור מחשש צניחת חבל הטבור. וגם הוראה לא להסתובב יותר מדי). היולדת כיבדה את ה"הוראות" ובתוכן תמרנו דרכים להקלה. המיילדת הכירה אותי כחברה של היולדת, ופנתה אלי שאגש אליה בכל קושי, ונתנה לנו מרחב פעולה מלא, למעט ההתערבויות האמורות. פתיחה ארבע. הבעל הגיע, וכמעט באחת נהיה לה קשה יותר. אולי זה מקרי ואולי לא. האהבה גדולה, אבל בדרכו הגברית - הוא פשוט ריחם עליה בסבלה (מה שאני ממש לא. הבנתי את הכאב, חשתי אותו, אבל ידעתי שהיא יכולה להתמודד, הרגשתי אותו כאב טוב, מתפתח, רצית לחזק אותה). כאן, כשהיולדת צועקת את הצירים, גם המיילדת הגיעה מדי פעם להציע שיכוך כאבים. לתוך הפתח הזה, בין צירים מאוד אינטסיביים, היולדת ביקשה אפידורל (נענתה להצעה), ונענתה מיד. אני פיניתי מקום. אחרי האפידורל - היא היתה שלווה ורגועה. כל המאובים נעלמו, ונותרה רק מנוחה. כמה טוב. כמה טוב? בשלב הזה, הרגשתי שזה המקום שלהם. שהתפקיד שלי כתומכת הסתיים ופיניתי את עצמי משם. שאר התפתחות הלידה - רק בטלפונים מהבעל. הלידה נתקעה. התקדמות פתיחה רק אחרי פיטוצין. התינוק לא יורד למטה אחרי כמה ירידות דופק, הוחלט על קיסרי וכך היה. התינוקי בריא (ושמנמן
