ללכת קדימה בלי להציץ לאחור

[noa128]

ללכת קדימה בלי להציץ לאחור

קשה..קשה. זוכרים את הנסיעה ההיא מהגליל למרכז בגשם שוטף ובלי וישרים? זה היה בחודש אפריל או מאי - ומאז לא הייתי בגליל. הילדים שלי לא היו שם מאז שעזבנו לפני שנה, והם מאד מתגעגעים למקום, ולחברים שהשאירו מאחור ואבא שלהם לא היה שם מתחילת החורף הקודם - קצת אחרי שהעניינים התמוטטו הוא נסע לחו"ל ולא שב עוד לשם, למרות שהילדים ואני עוד המשכנו לחיות שם חודשים אחרי עזיבתו. אתמול נסענו. היה טעון, כואב, עמוס זכרונות כואבים. כשהתקרבנו לצומת עמיעד, והמשכנו והיצפנו עד לביתם של החברים שלנו, התלהבו הילדים מהמראות שהיו מנת חלקם יום יום, מבתי החברים, מבית הספר, מהקיבוץ השכן. אבא שלהם היה כולו פקעת עצבים, וסינן לי "אני לא מסוגל אפילו להסתכל לכיוון - רק רואה בכל פינה את סכומי החובות ואת הנושים.." לי היה בעיקר ים געגוע..- הנופים המדהימים האלה שבהם הייתי משייטת יום יום, הולכת לפה ולשם, החברים שנותרו מאחור ובעיקר צביטות גדולות של צער על כך שנאלצתי לעזוב את גן העדן הזה - בעיקר לילדים, ועל כך שאין מצב שאוכל לחזור בעתיד הנראה לעין. אחרי הצהריים עשיתי טיול ברגל עם חברתי בישוב שבו הם גרים, צעדנו ודיברנו - רחוק מהילדים המשתוללים והבעלים ה"פצועים", היא ניסתה להבין למה זה עדיין כל כך טעון לנו, למרות ש"המשכנו הלאה" - ואני ניסיתי בעצמי להבין - האם זה בגלל שברחתי כמו גנב בלילה משם? האם בגלל שהכל התנפץ שם בצורה כאובה כל כך ולמרות השנה שחלפה עדיין מדממת בי הדרך שזה הסתיים? האם הכאב הזה קשור למה שהיה, או למה שהווה? את המחשבה שגלגלתי באוזניה, לנסות לחזור לשם יום אחד בעתיד - המרתי בהחלטה לבוא לשבוע של כיף בגליל כשהכל יהיה מאחורינו, כשתהיה הגנה של בית משפט ומפגש מקרי עם מישהו משם יהיה לא נעים אבל נטול פחד, והפרוטה תהיה מצוייה בכיס כדי לאפשר כזה דבר. לי ולילדים. לא לשוב לעולם - כפי שמתכוון האיש שלי - אני לא מסוגלת, וגם לילדים לא אעשה את זה. בלילה התעוררתי בבעתה פעמים רבות - סיוט אחרי סיוט - בחיים לא קרה לי כזה דבר, סיוטים של רדיפה, של פחד. הלכתי קדימה, עדיין כואב לי מאד להביט לאחור. נועה.

 

[פּרפרית]

נעה יקרה יקרה....

מלאו עיני דמעות כשקראתי אותך...עצוב! למה זה טעון את שואלת? בכל משפט (אפילו לא בין השורות) אפשר לקרוא את הגעגועים והכאב שלך למקום הזה/ההוא. עשית את הצעד הראלי הכי נכון כשעזבת אבל נראה שהשארת שם "מטען" שתהיי חייבת לחזור אליו ביום מן הימים... גם את אותה נסיעה (בלי וישרים) אני זוכרת, חזרת כל כך מלאה ממנה כאילו שנסעת לנשום אויר, למלא מצברים. אני תקווה שיום אחד תוכלי לחזור לשם, גדולה מכולם, לא חייבת לאף אחד, משירה מבט, נטולת פחדים.

 

[noa128]

זה נשמע כל כך נכון מה שאתן אומרות

השאלה איך עושים את זה... - הרי מעשית לשלם לכולם, שזה האופטימלי - אם לא נזכה בלוטו זה לא מציאותי... ואולי נכון היה להישאר שם ולהתמודד (לא שאני מבינה איך) אתמול כשנסענו חזרה כבר היה לילה, עברנו ליד ראש פינה למשל (ויש עוד מקומות כאלה בגליל שיש להם משמעות זהה מהבחינה הזו) ואני הבטתי באורות על הגבעה ופינטזתי את עצמי מגיעה לשם ומוסרת לזה מעטפה עם כסף, ולהוא מעטפה עם כסף, מחזירה את החוב, עושה שלום עם עצמי והאנשים והמקום.. החברה שלי, שבעצמה עברה שם לאחרונה התמוטטות של עסק ובבחירה להישאר שם פוגשת את נושיה יום יום, אמרה שעם כל אי הנעימות החיים נמשכים ושאנשים היום יודעים שהמשק על הפנים, שזה קורה להמוני אנשים טובים, שהכעס שספגתי מכל עבר נשכח כי היום אנשים בטח מבינים שההתרסקות הייתה אמיתית... את המעגל צריך לסגור, זה ברור - השאלה היא רק איך עושים את זה.

 

[אסתיהאחד]

גם אני נשארתי למרות הכל../images/Emo127.gif

והתמודדתי.למדתי לקבל עור של פיל ולהמשיך. בהתחלה היתה הבושה והקושי אך לומדים להתמודד עם זה. זה קורה לטובים ויפים.וזה נסיון כזה שצריך להיישיר אליו עיניים. לא כדאי להשאיר חשבונות פתוחים כי הם רודפים אחרינו.

 

[noa128]

את צודקת אסתי

וככל שעובר הזמן גם אליי חודרת ההכרה הזו, אלא שאז (ויעידו על כך חבריי מכאן) נראה היה שזה הדבר הכי נכון לעשות - נוצר מין מצב שבו עמדתי חסרת אונים מול כל מיני מצבים, בחלקם קיצוניים מאד שהיוו תוצאה של התנהלות שלא ידעתי עליה, אבל פגעה באנשים בשמי, וכשראיתי שזה עולה לי ולילדים בבריאות, החלטתי פשוט לקום וללכת - בידיעה שגדולה עליי התמודדות עם זה. בדיעבד אני מצרה על כך שלא היו בי הכוחות להמשיך, להשאר, ולתת לזמן לעשות את שלו, כי מעשית לא יכולתי לשנות את המציאות ההיא מעבר לפעולתו הטבעית של הזמן. כן, סגירת מעגל תהיה. חייבת להיות, ובדרכי שלי אני לאט לאט מתקדמת להבנה והפתרון שלי לגבי ה"איך", ייקח בטח עוד זמן וכך וכך לילות מסוייטים (כן, גם הלילה..) - אבל בוקר אחד אקום עם התשובה..

יום נעים, נועה.

 

[אסתיהאחד]

../images/Emo101.gifאת צודקת בדבר אחד

משלמים על הלחץ הזה בבריאות . ואולי את צדקת שקודם הלכת לצד. אני העמסתי על עצמי את המצב.וגם לא רדיתי דבש. אני חושבת שהתגובה למצבים כאלה תלויה בכוחות ובתנאים. אם כך היה לך טוב להתמודד סימן שאלו היו כוחותייך באותם ימים. בדקי איפה כוחותייך עכשו ותפעלי על פי מה שאומרות לך תחושות הבטן שלך.

 

[kisslali]

לדעתי פשוט לא עבר מספיק זמן

הכל עוד טרי ולכן הפצעים פתוחים והצלקות שכ"כ טריות עדיין מכאיבות. עוד עניין שבעצם הזזת הצידה הוא שבעצם כלום עוד לא נפתר, נכון שעשיתם צעדים עצומים לכוון אחר, הלכתם משם, ושניכם מנסים לבנות לשקם וכו', ועדיין שום דבר עוד לא ממש קרה, נכון? אולי כשיעבור קצת זמן, כשדברים יהפכו ליותר סופיים וגמורים, בעיקר כשהחיים במקום שאתם נמצאים יהפכו קבועים לגמרי (איפה שזה לא יהיה) תוכלי לחזור לשם (אפילו רק במחשבות וברגשות) ולעשות שלום עם עצמך ועם הסביבה. תני לזה עוד קצת זמן ותני לחיים להפוך טיפה יותר קבועים מסודרים וצפויים. נשיקות ללי

 

[הברבורית המקורית]

לא הזלתי דמעות אבל.........

לא הזלתי דמעות, אבל אני מסכימה איתך בכל השאר גם אני תקווה שנעה "תוכל לחזור לשם גדולה מכולם, לא חייבת לאף אחד, משירה מבט, נטולת פחדים". יש דברים שרק ה"זמן" יכול להם. נעה חיזקי ואימצי.

 

[עלמה עלמה]

שום דבר עוד לא נגמר לך שם נועה

כמו שאמרת "ברחת כמו גנב בלילה", לא עשית פרידה בשום רובד. הכל נשאר לך שם חי, קיים ובועט, העניינים הטכניים עדיין בטיפול, ועל הכל מתיישבת אהבתך הגדולה למקום ולאנשים. פלא שהלילה הנפש עבדה לך שעות נוספות? נראה לי שהפתרון שלך לחזור לשם ביום מן הימים יוכל להיות לך לעזר בכדי להצליח "לעזוב" שם קצת יותר "בריא" ואז למען השלמת הפרדוקס תוכלי תמיד לחזור.

 

[מיקי בת המקורית]

סגירת מעגל..

הכאב שבמילים, לעזוב מקום כל כך אהוב עליך ועל ילדיך, בגלל מצבים לא נעימים, אך האהבה שיש לכם למקום לך ולילדים ויתכן שגם לאיש שלך יש אהבה למקום אך עדין הכאב והצער על מה שקרה גורם לו להרגיש כך, את תיראי שאת המעגל עוד תסגרי "שם" במקום שכל כך אתם אוהבים.

 

[Iעוברת ושבהI]

ואני שואלת

למה למהר "לסגור מעגלים"? הרגיש לך נכון באותו אישון לילה <לא יודעת אם זה באמת היה בלילה אבל להגברת הדרמטיות אדמיין שכן..>, הרגיש לך שזה המוצא היחידי, וכך פעלת. לצערי, במציאות המטורפת בה אנחנו חיים, מציאות שזורקת אותנו, או את חלקינו, למקומות שלא דמיינו שאי פעם נהיה בהם, מציאות שמביאה אותנו להתמודד עם מקומות שלא חלמנו שנפגוש בהם- המציאות הזו אין לה הכנה או מוכנות או לימוד..אני יודעת שלו היו קורים לי דברים שכאלו הייתי מגיבה בפניקה מוחלטת. היית באיזה שהוא מקום אז, וזה פגש אותך ואת הפחדים שלך ואת חוסר האונים שלך, ללא כל יכולת לפתור אותו לשביעות רצון כולם. ועשית את הבחירות שהרגישו לך נכון אז. וזה עדיין לא סותר את הצורך לבוא ולבקר ולפגוש אנשים ומקומות שעשו לך טוב. לא הכל צריך להיות משולב בסגירת מעגל. לטעמי, גם בלי לסגור אותו הצלחת לגעת במקומות שעשו לך טוב בזמנו. ואולי את לא רוצה לסגור מעגל? ואם לא אז מה? איך את מרגישה עם זה? אני משערת שישנם עוד אי אלו מעגלים פתוחים ומטרידים ושאולי איתם ניתן להתמודד ללא עזרת מפעל הפיס.. אולי רצוי להתמקד כרגע באלו? לא למהר, הנפש זה דבר מורכב. וכשהיא פצועה לוקח לה זמן להחלים. פשוט כך. חיבוקים.

 

[noa128]

מאתמול אני מתלבטת מה לענות לך

בעיקר כי פתחת ב"אני שואלת.."

- לגבי סגירת המעגלים, נכון גם בעיני לסגור דלת לפני שפותחים אחרת, להשאיר מסודר ונקי מאחור. ברור שאם הדברים שם היו "נסגרים", אם היינו עוזבים מסודר, כמו שעזבתי כאן - אפשר היה לחזור לבקר, להתייחס לזה באמת כ'עברנו הלאה - ואתם פרק אהוב וזכרון נעים' - אבל גם אנשים שאיתם היו יחסים טובים לקראת הסוף, הדברים 'התקלקלו' בגלל אופן העזיבה - אני לא בטוחה בזה, אבל בהחלט מאמינה בכך. נוצרה שם איזושהי סיטואציה שאין בכוחי לפתור באופן מעשי. לא היום ולא בעתיד. האנשים קשורים בזה באופן ישיר, גם אנשים שאהבו ואוהבים אותנו שם, שראו גם אז מעבר לכעס ועוגמת הנפש ולחוסר האמון באותנטיות של הדברים, שהאמינו לי שכל הבלגן הזה לא נעשה על ידי ולא היה בשליטתי וקיבלו ממני הבטחה לעשות כל שניתן לסדר את העניין, אני לא יודעת איך רואים אותנו היום, כשבגלל אנשים אחרים שלא בחלו בשום אמצעי נאלצתי לעזוב ככה בחופזה, מעכשיו לעכשיו בלי להודיע ובלי להיפרד, לא יודעת אם לא "קלקלתי" גם את האוירה הסלחנית בכך ש"ברחתי" כך. אז הרגשתי שהסיכון ב'פרידה' הוא גדול מידי, שאופי המקום והידיעה שכל דבר הכי קטן חולף שם מפה לאוזן כמו שריפה בשדה קוצים עלולים לגלות את דבר העזיבה המתוכננת לאלה שמהם אני בעצם 'בורחת', ומסיטואציות קשות עוד יותר כתוצאה מכך... בבית הספר למשל, ידעו יומיים לפני העזיבה והבטיחו לשמור בסוד, סיפרו רק למחנכות שלפי בקשתי הודיעו לכיתה עצמה רק בבוקר של אותו יום (ועד אז הכינו לילדים מתנות פרידה והקדשות נפלאות מהילדים וצוות ביה"ס). בקיצור, אז הלכתי בלי להביט לאחור - אבל בעיקר בלי להביט קדימה ביחס ל"אחור".. בכלל לא חשבתי על העניין הזה של "שריפת גשרים" - אולי פעם יהיה בי הכוח להתמודד עם האנשים האלה, לנסות ליישר את ההדורים איתם, "לנקות" את אי הנעימות ועוגמת הנפש, ואולי עוד אהיה מופתעת ממידת ההבנה והסלחנות שלהם... אולי. הלואי.