ללמד בת שנתיים להתמודד עם תסכולים

[ariasun]

ללמד בת שנתיים להתמודד עם תסכולים

שלום לחברי הפורום

בתי בת שנתיים, חכמה מאוד ומפותחת מבחינת יכולות קוגנטיביות.
היום בצהריים בעת ששחקה עם אחיה הקטן (בן 7 חודשים) שמה לו צלחת פלסטיק על הראש.
אני לא הגבתי כי לא נראה לי מסוכן אולם הסבא שלה העיר לה (דווקא די בעדינות) שלא לעשות ככה כי זה פוגע בקטן.
היא נפגעה עד עמקי נשמתה מההערה שלו.. פרצוף עצוב ואף נגשה אלי מחניקה דמעות לחיבוק.
אני חיבקתי אותה בתגובה ואמרתי לה שזה בסדר לבכות אם היא עצובה ..
לא שיקפתי את המצב ולא עשיתי יותר מדי עניין. (אולי דווקא כן הייתי צריכה).
שאלתי היא מה מומלץ כתגובה נכונה במצב כזה על מנת ללמד אותה להתמודד ולא להפגע כל כך כשמעירים לה.

אני רוצה שתלמד שגם כשמעירים לה זה בסדר ולא צריך לברוח לפינה ...
אשמח לשמוע את המלתצכם

שאלה נוספת -
יש הרבה סיטואציות (אולם לא תמיד ואני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק מתי זה קורה) שאנו פוגשות חברים שלה מהגן או מהמשחקיה והחבר ניגש אלי או אליה
והיא מתחילה ממש לצעוק עליו שילך ואף בועטת במטרה להרחיק
כנראה שומרת על הטרטוריה שלה או משהו כזה
איך להגיב למצב כזה ?
בדכ אני מחבקת אותה ואומרת לה שהילד בא להגיד לה שלום או לשחק איתה ושזה בסדר ואני גם בדכ מדברת אל הילד ומלטפת...
האם זה בסדר או שעלי לכבד את משאלתה להיות איתי לבד ?
תודה שוב

 

[ladybug4NLP]

אמא יקרה-כל מה שעשית עד עכשיו הוא יותר מבסדר

מה שהייתי מציעה זה להפנים שאת בסדר, להמשיך לעשות את מה שעשית עד היום ולהפטר מהשאלות, ה-over thinking ורגש אשם
שכל כך אפנתי במחוזותינו.

ודרך אגב: ב-2 המקרים שצציינת הרגש הוא לא תסכול.
הוא כעס ו/או רכושנות.

גם נכדי החמוד והחכם (בן בכור) בן שנתיים ו-9 חודשים מתוסכל כשהוא לא מצליח לעשות משהו או שלא מסוגל לחזור על הישג שהשיג ואו יעד שקבע לעצמו (כן הוא כבר עושה את זה).
הרו הורים חכמים, מחבקים כשצריך, מעודדים כשצריך, מתעלמים כשצריך ומדברים אתו על זה כשצריך , כל זאת על פי מה שהם מחליטים לנכון.

לבני אדם, כולל גוזלים קטנם שכאלה יש נטייה להיות מאוכזבים כשלא מקבלים את מה שהם רוצים, וזה בסדר.
מה שלא בסדר זו הגנת יתר ולסדר את הדברים במקומם ולתת להם תחושה שהם קטנים וחלשים ואין להם שליטה .


מה קרה להגיון שלנו כהורים?
בהצלחה

 

[מעייןביט]

גם אני חושבת שאת נוהגת בדיוק כפי שצריך

בסיטואציה הראשונה אמרת לה שזה בסדר להיות עצובה, ובסיטואציה השנייה את מנסה לתווך לה את העולם החברתי. דרכך וגם דרך הניסיון היא תלמד בהדרגה שחברים שמתקרבים רוצים לשחק והם לא מהווים איום.