מעבר ל אופק
New member
למדינת ישראל..
בזמנים כאלו קשה לי לפנות אלייך בכינויי החיבה שבהם אני כל כך רגילה לכנות אותך,כגון מדינה יקרה שלי,מדינה אהובה שלי. מדינת ישראל-המדינה שלי,המולדת שלי,הבית שלי ,חתמה אתמול על עיסקת טיעון עם השטן, וכמו שאמרה א האמיצה במסיבת העתונאים שכינסה,אין מילים שיוכלו לתאר את הזוועה,את העלבון,את הכאב,את הכעס, ובעיקר בעיקר את האכזבה העמוקה.. כן אני יודעת והפנמתי כבר מזמן שאני לא גרה במדינה מושלמת,שיש במדינה היקרה שלנו הרבה מאוד אויבים מבחוץ ומבפנים, אבל אפילו אני לשפל כזה לא ציפיתי,ובבואי לומר את מה שעל ליבי,מתקשה אני למצוא במה ובמי להתחיל, כי המחלה ששמה מדינת ישראל מקרסמת כבר עמוק עמוק בכל פיסת אדמה שעוד נשארה בריאה, אני נפגעת תקיפה מינית,ולצערי אני לא לבד,אחת משלוש מוטרדת מינית,אחת משמונה נאנסת,וזה רק מהמקרים שמדווחים, מה שאומר אזרחי מדינת ישראל שלכל מקום שלא תלכו והיכן שלא תהיו,אם זה בעבודה,עם המשפחה,עם החברים,בסידורים, אתם מוקפים בי ובנשים שכמותי. כל יום נלקחת עוד נשמה בישראל,נשמה של אישה,של בחורה,של נערה,של ילדה,של אם,של אחות,של ילד,של נער,ואנחנו רבים יותר מנפגעי הטרור,מנפגעי תאונות הדרכים,מחולי הסרטן,אפילו מהעניים והמובטלים,ועדיין קולנו לא נשמע,ויום אסוננו לא זוכה לטיפול שלו אנו ראויים,וחשבתי רבות במהלך השנים על הגורמים לכך,בהתחלה חשבתי שאנחנו אשמות,מכיוון שאנחנו מתביישות מכיוון שאנחנו מרגישות קורבן,מכיוון שאנחנו מעדיפות שאיש לא יבין שאיש לא ידע,ואז לאט לאט בהמוני השיחות שניהלתי עם חברותיי וחברי היקרים למערכה,התגלתה בפניי התמונה האמיתית-אין מישהי שלא זוכרת לפחות מקרה אחד שבו סיפרה למישהו על הזוועות שעברה,וכמעט תמיד אף אחד לא רצה לשמוע אף אחד לא רצה לדעת,וגם אם לא סיפרה במילים,אפשר היה בטיפונת מאמץ לדעת,אם רק היו מביטים בה,בעינייה בתנועות גופה,בקולה הנשבר, אנחנו עדות חיה לכך שהבלתי נתפס יכול להתממש אנחנו עדות חיה שהשטן יכול ללבוש פני אדם מן השורה אנחנו עדות חיה למעשיי זוועה ואנחנו גם תמיד הבטנו לכם בעיניים,ואתם אזרחים יקרים בחרתם להסיט את המבט והסיבה היחידה לכך היא שאתם מוגי לב ופחדנים,כי אנחנו גם עדות חיה שאפשר לעבור את הנורא מכל ולהמשיך לשרוד ולהמשיך לחיות,באומץ ,בכבוד,בשמחה באהבה ובאמונה,אם תראו כתבה בעיתון או בטלוויזיה על אונס תמיד תזדהו תגידו אך איזו מסכנה,איזה נורא,אבל אתם מסוגלים להביט בנו אך ורק דרך מסך מטושטש או דרך שם בעל אות אחת,אנחנו בוחרות להישאר אנונימיות לא בגלל שאנחנו מתביישות,אלא בגלל שאתם לא מסוגלים להכיל אותנו,להביט בנו,לראות אותנו,להקשיב למה שעברנו,כל אחד ממכם שמגלה אמפטיה גדולה אל מול המסך המטושטש,בוחר להתעלם ולהסיר את המבט,מאישתו,מביתו,מאמו,מאחותו,מקרובת משפחתו,מעמיתה לעבודה,מחברה טובה,כי זה קרוב מדיי וזה מסוכן,אנחנו מסכנים את שפיות דעתכם,את האמונה שלכם בטוב הבסיסי שקיים באנשים,את הערכים שעליהם גדלתם, וחבל,לא חבל בשבילנו,חבל בשבילכם,כי אתם מפסידים קשרים נפלאים,כי אנחנו הרבה יותר מנפגעות,יש לנו עוד עולם שלם, מלא,מעניין ומדהים,יש בנו כל כך הרבה לתת לכם וללמד אותכם,כי מתוך קוצי הכאב שלנו צמחו פרחים של צמיחה,ובמקום לחלוק אותה איתכם אנחנו נאלצים לקטוף את פרחי הצלחתנו לבד.. אנחנו לא יכולות להכריח אותכם להקשיב,אבל ביידינו נמצא הכח להחליט להפסיק לשתוק וזאת ההחלטה שהחלטתי בשביל עצמי היום,הקול שלנו היה חסר שימוש כבר יותר מדיי זמן היום אני עומדת גאה וחזקה,ומודה בכבוד רב שאני חלק מהמשפחה המופלאה של נפגעות תקיפה מינית היום אני מחליטה להשיב מלחמה,כי אנחנו לא יכולות להכריח אותכם להקשיב אבל אתם לא יכולים להכריח אותנו להמשיך לשתוק.. ומחר אעמוד בגאווה ענקית עם אחיותיי ואחיי לנשק,ואומר לא עוד ,לא עוד! אם הייתי יכולה לנאום מחר בהפגנה,אלו המילים שהייתי בוחרת לומר, ונכון אולי זה נשמע קלישאה אבל כדאי שתדעו שאנחנו כאן כדי להישאר,כי יש בנו אהבה והאהבה תמיד מנצחת אני
בזמנים כאלו קשה לי לפנות אלייך בכינויי החיבה שבהם אני כל כך רגילה לכנות אותך,כגון מדינה יקרה שלי,מדינה אהובה שלי. מדינת ישראל-המדינה שלי,המולדת שלי,הבית שלי ,חתמה אתמול על עיסקת טיעון עם השטן, וכמו שאמרה א האמיצה במסיבת העתונאים שכינסה,אין מילים שיוכלו לתאר את הזוועה,את העלבון,את הכאב,את הכעס, ובעיקר בעיקר את האכזבה העמוקה.. כן אני יודעת והפנמתי כבר מזמן שאני לא גרה במדינה מושלמת,שיש במדינה היקרה שלנו הרבה מאוד אויבים מבחוץ ומבפנים, אבל אפילו אני לשפל כזה לא ציפיתי,ובבואי לומר את מה שעל ליבי,מתקשה אני למצוא במה ובמי להתחיל, כי המחלה ששמה מדינת ישראל מקרסמת כבר עמוק עמוק בכל פיסת אדמה שעוד נשארה בריאה, אני נפגעת תקיפה מינית,ולצערי אני לא לבד,אחת משלוש מוטרדת מינית,אחת משמונה נאנסת,וזה רק מהמקרים שמדווחים, מה שאומר אזרחי מדינת ישראל שלכל מקום שלא תלכו והיכן שלא תהיו,אם זה בעבודה,עם המשפחה,עם החברים,בסידורים, אתם מוקפים בי ובנשים שכמותי. כל יום נלקחת עוד נשמה בישראל,נשמה של אישה,של בחורה,של נערה,של ילדה,של אם,של אחות,של ילד,של נער,ואנחנו רבים יותר מנפגעי הטרור,מנפגעי תאונות הדרכים,מחולי הסרטן,אפילו מהעניים והמובטלים,ועדיין קולנו לא נשמע,ויום אסוננו לא זוכה לטיפול שלו אנו ראויים,וחשבתי רבות במהלך השנים על הגורמים לכך,בהתחלה חשבתי שאנחנו אשמות,מכיוון שאנחנו מתביישות מכיוון שאנחנו מרגישות קורבן,מכיוון שאנחנו מעדיפות שאיש לא יבין שאיש לא ידע,ואז לאט לאט בהמוני השיחות שניהלתי עם חברותיי וחברי היקרים למערכה,התגלתה בפניי התמונה האמיתית-אין מישהי שלא זוכרת לפחות מקרה אחד שבו סיפרה למישהו על הזוועות שעברה,וכמעט תמיד אף אחד לא רצה לשמוע אף אחד לא רצה לדעת,וגם אם לא סיפרה במילים,אפשר היה בטיפונת מאמץ לדעת,אם רק היו מביטים בה,בעינייה בתנועות גופה,בקולה הנשבר, אנחנו עדות חיה לכך שהבלתי נתפס יכול להתממש אנחנו עדות חיה שהשטן יכול ללבוש פני אדם מן השורה אנחנו עדות חיה למעשיי זוועה ואנחנו גם תמיד הבטנו לכם בעיניים,ואתם אזרחים יקרים בחרתם להסיט את המבט והסיבה היחידה לכך היא שאתם מוגי לב ופחדנים,כי אנחנו גם עדות חיה שאפשר לעבור את הנורא מכל ולהמשיך לשרוד ולהמשיך לחיות,באומץ ,בכבוד,בשמחה באהבה ובאמונה,אם תראו כתבה בעיתון או בטלוויזיה על אונס תמיד תזדהו תגידו אך איזו מסכנה,איזה נורא,אבל אתם מסוגלים להביט בנו אך ורק דרך מסך מטושטש או דרך שם בעל אות אחת,אנחנו בוחרות להישאר אנונימיות לא בגלל שאנחנו מתביישות,אלא בגלל שאתם לא מסוגלים להכיל אותנו,להביט בנו,לראות אותנו,להקשיב למה שעברנו,כל אחד ממכם שמגלה אמפטיה גדולה אל מול המסך המטושטש,בוחר להתעלם ולהסיר את המבט,מאישתו,מביתו,מאמו,מאחותו,מקרובת משפחתו,מעמיתה לעבודה,מחברה טובה,כי זה קרוב מדיי וזה מסוכן,אנחנו מסכנים את שפיות דעתכם,את האמונה שלכם בטוב הבסיסי שקיים באנשים,את הערכים שעליהם גדלתם, וחבל,לא חבל בשבילנו,חבל בשבילכם,כי אתם מפסידים קשרים נפלאים,כי אנחנו הרבה יותר מנפגעות,יש לנו עוד עולם שלם, מלא,מעניין ומדהים,יש בנו כל כך הרבה לתת לכם וללמד אותכם,כי מתוך קוצי הכאב שלנו צמחו פרחים של צמיחה,ובמקום לחלוק אותה איתכם אנחנו נאלצים לקטוף את פרחי הצלחתנו לבד.. אנחנו לא יכולות להכריח אותכם להקשיב,אבל ביידינו נמצא הכח להחליט להפסיק לשתוק וזאת ההחלטה שהחלטתי בשביל עצמי היום,הקול שלנו היה חסר שימוש כבר יותר מדיי זמן היום אני עומדת גאה וחזקה,ומודה בכבוד רב שאני חלק מהמשפחה המופלאה של נפגעות תקיפה מינית היום אני מחליטה להשיב מלחמה,כי אנחנו לא יכולות להכריח אותכם להקשיב אבל אתם לא יכולים להכריח אותנו להמשיך לשתוק.. ומחר אעמוד בגאווה ענקית עם אחיותיי ואחיי לנשק,ואומר לא עוד ,לא עוד! אם הייתי יכולה לנאום מחר בהפגנה,אלו המילים שהייתי בוחרת לומר, ונכון אולי זה נשמע קלישאה אבל כדאי שתדעו שאנחנו כאן כדי להישאר,כי יש בנו אהבה והאהבה תמיד מנצחת אני