למדתי היום לקח בחיים
ואפילו לא יודעת, ממה להתחיל. יש לי תינוקת. יונקת. יש לי גם בבית קופסת מטרנה גדולה וסגורה, קופסת סימילאק והמון-המון דוגמיות של מטרנה, אותן אני מקבלת בדואר. כל זה עומד על השיש ותופס מקום. ברור לי שבזה אני לא אשתמש (אם יש צורך - הילדה מקבלת סימילאק ומסרבת למטרנה), אבל איכשהו היה לי מאוד חבל לזרוק, וגם החברות שלי לא זקוקות. אז שמתי היום הודעה בפורום (המקסים) "למען הקהילה", ובו כתבתי שיש לי תמ"ל בקופסה ודוגמיות, אותו אשמח למסור למי שזקוק. יצרה איתי קשר במסר בחורה, אמרה שמכירה משפחה שצריכה וביקשה את הטלפון שלי. כתבתי לה טלפון וחיכיתי לתשובה. חשוב לציין, שבמסר הבחורה שאלה אותי, לאיזה גיל מתאים התמ"ל, ולא שאלה אותי, האם ארצה לתרום משהו בנוסף. היום אחה"צ אני מקבלת שיחה. על הקו - גברת. אומרת שיש לה את המספר שלי "מהאינטרנט", וככה מתנהלת השיחה: היא: אני מבינה שאת נותנת מטרנות. איזה מטרנה יש לך? אני: מטרנה שלב 1 ודוגמיות שלב 1 ו-2. היא: מטרנה עם קורנפלור? אני: לא. היא: אבל שלב 1 לא מתאים לי. יש לי ילדה בת 9 חודשים, ואני צריכה שלב 3. אני (הלם מהול בקצת עצבים): זה מה שיש לי. היא: זה לא טוב. וגרבר - איזה גרבר יש לך? אני: סליחה? היא: אני צריכה גם גרבר. וטיטולים. יש לך טיטולים? אני: גברת, אני לא מחלקת לא גרבר ולא טיטולים. היא: זה לא טוב. ובכלל - אני צריכה לבוא אלייך לקחת את זה? איך אני אבוא אליך לקחת? אין לך מטרנה עם קורנפלור? אני: תהיי בריאה, גברת. אני בטוחה שמישהו ישמח לתת לך גרבר וטיטולים. סגרתי את הטלפון ונשארתי עם הרגשת ה"איכס" עד עכשיו (זה קרה לפני כמה שעות טובות). מחר על הבוקר אקח את המטרנה המסכנה הזאת לקופ"ח שלנו, ואבקש מרופאת הילדים, שעובדת גם באזור קצת יותר קשה בעיר שלנו לקחת את זה לשם. זה מה שעשיתי לפני כמה חודשים עם בגדים, שקטנים לבתי, זה מה שעשיתי עם על המוצצים, שנמכרים בזוגות ונשארו מיותמים, כי הילדה רצתה רק מוצץ מסוג מסוים. אני לא מבינה, למה לא חשבתי להביא את המטרנה לקופ"ח מלכתחילה. ולמדתי לקח. בהחלט.
ואפילו לא יודעת, ממה להתחיל. יש לי תינוקת. יונקת. יש לי גם בבית קופסת מטרנה גדולה וסגורה, קופסת סימילאק והמון-המון דוגמיות של מטרנה, אותן אני מקבלת בדואר. כל זה עומד על השיש ותופס מקום. ברור לי שבזה אני לא אשתמש (אם יש צורך - הילדה מקבלת סימילאק ומסרבת למטרנה), אבל איכשהו היה לי מאוד חבל לזרוק, וגם החברות שלי לא זקוקות. אז שמתי היום הודעה בפורום (המקסים) "למען הקהילה", ובו כתבתי שיש לי תמ"ל בקופסה ודוגמיות, אותו אשמח למסור למי שזקוק. יצרה איתי קשר במסר בחורה, אמרה שמכירה משפחה שצריכה וביקשה את הטלפון שלי. כתבתי לה טלפון וחיכיתי לתשובה. חשוב לציין, שבמסר הבחורה שאלה אותי, לאיזה גיל מתאים התמ"ל, ולא שאלה אותי, האם ארצה לתרום משהו בנוסף. היום אחה"צ אני מקבלת שיחה. על הקו - גברת. אומרת שיש לה את המספר שלי "מהאינטרנט", וככה מתנהלת השיחה: היא: אני מבינה שאת נותנת מטרנות. איזה מטרנה יש לך? אני: מטרנה שלב 1 ודוגמיות שלב 1 ו-2. היא: מטרנה עם קורנפלור? אני: לא. היא: אבל שלב 1 לא מתאים לי. יש לי ילדה בת 9 חודשים, ואני צריכה שלב 3. אני (הלם מהול בקצת עצבים): זה מה שיש לי. היא: זה לא טוב. וגרבר - איזה גרבר יש לך? אני: סליחה? היא: אני צריכה גם גרבר. וטיטולים. יש לך טיטולים? אני: גברת, אני לא מחלקת לא גרבר ולא טיטולים. היא: זה לא טוב. ובכלל - אני צריכה לבוא אלייך לקחת את זה? איך אני אבוא אליך לקחת? אין לך מטרנה עם קורנפלור? אני: תהיי בריאה, גברת. אני בטוחה שמישהו ישמח לתת לך גרבר וטיטולים. סגרתי את הטלפון ונשארתי עם הרגשת ה"איכס" עד עכשיו (זה קרה לפני כמה שעות טובות). מחר על הבוקר אקח את המטרנה המסכנה הזאת לקופ"ח שלנו, ואבקש מרופאת הילדים, שעובדת גם באזור קצת יותר קשה בעיר שלנו לקחת את זה לשם. זה מה שעשיתי לפני כמה חודשים עם בגדים, שקטנים לבתי, זה מה שעשיתי עם על המוצצים, שנמכרים בזוגות ונשארו מיותמים, כי הילדה רצתה רק מוצץ מסוג מסוים. אני לא מבינה, למה לא חשבתי להביא את המטרנה לקופ"ח מלכתחילה. ולמדתי לקח. בהחלט.
