למה אמרו לי "הזמן מרפא פצעים"???

[ה מוזה]

למה אמרו לי "הזמן מרפא פצעים"???

הוא לא ! הוא לא- מרפא את הכאב הוא לא - ממלא את החלל הוא לא - מרפא את הלב הוא לא - משקיט את הנשמה הוא לא - עוזר שלא להתגעגע הוא לא - עוצר את הדמעות הוא לא - מחריש את הזעקה הוא לא - נותן תשובה הוא לא - מפסיק את הכאב האיום הפנימי הבלתי נסבל הזה . מתגעגעת אליך אבא כאילו רק אתמול קטפו אותך מהידיים שלי בכזו פתאומיות ובכזו אכזריות . ויש הרבה שלא אמרתי שלא הראתי לך- והזמן ל א - מרפא את תחושת ההחמצה האיומה . לא אמרתי לך - אני אוהבת אותך לא אמרתי לך - אני גאה בך לא אמרתי לך - אתה המצפן והמצפון שלי . לא חיבקתי אותך מספיק לא נישקתי אותך מספיק ולא הפסקתי לשאול - למה????? עד היום שואלת אין לי תשובה . ועד היום המילה "אבא" גורמת לי לגוש בגרון וכמה שהתאבלתי וכמה שבכיתי ..עדיין יש דמעות ויש כאב הזמן לא הכהה את הכאב ולא השכיח אותו. אובדן שכזה גם הזמן לא יירפא . אבא שלי - מתגעגעת אליך .

 

[בל בל]

../images/Emo7.gifמוזלה

הזמן לא מרפה פצעים עמוקים כי תמיד תשאר צלקת. לפעמים הזמן גורם לנו לשכוח, ולפעמים הזמן גורם לנו להבין. אבל הצלקת תמיד תשאר שם. לוקח זמן לפצע עד שהוא נסגר והופך לצלקת. ובזמן הזה שבין לבין הכי כואב כי זה הכי רגיש. הגעגועים שלך לא יעלמו בגלל הזמן אלא את פשוט תלמדי לשמוח ממה שהיה לך איתו ולהכיר את החיים החדשים , חיים בלי אבא. כדי להתגבר על הכאב את צריכה להרפות מאבא, זה לא משהו שאפשר להחליט עליו זה משהו שקורה ,כשתהיי מוכנה תראי איך זה קורה לבד. את תפסיקי לחשוב עליו כל כך הרבה והנושא יהיה לך פחות רגיש. אל תפחדי להרפות, את אף פעם לא תשכחי את אבא שלך כי הוא חלק ממך ,חלק ממה שאת עכשיו. יש לך זכרונות שהמוח לא יאפשר לך לשכוח גם אם לא תדברי עליו ולא תעלי זכרונות ולא תספרי סיפורים על איך שהוא היה ומה שהוא אהב , זה תמיד ישאר איתך. אני מצטערת שאין לי תגובה מעודדת יותר, ואני מקווה שיהיה לך רק טוב. אני כאן בשבילך תמיד אוהבת אותך מוזה את אישה נפלאה חיזקי ואימצי שלך ענבל

 

[רקדנית הרוח...]

אני לא אומרת ככה...

אני אומרת שככל שעובר הזמן אנחנו לומדים לחיות עםהכאב, ולא את הכאב.. אבא שלי נפטר לפני שנתיים וחצי, היה רק בן 58, דום לב. ביום שישי, ג´ באדר, 2/3 בשעה 11:30 צחקתי עם אבא שלי ו"איימתי" עליו שאוי ואבוי לו אם הוא לא לוקח את האוטו שלי לרחיצה ביום ראשון.. הוא חייך אליי, החיוך הזה שלו הביישן ואמר לי: "אני לא יודע מה יהיה ביום ראשון, נדבר עד אז..אלוהים גדול.." ואני נתתי לו צ´פחה על הגב (כזה היה אבא שלי) ואמרתי לו: אני סומכת עליך.. והוא רק חייך ולא אמר מילה.. בעיניים שלו ראיתי כמה הוא אוהב אותי, כמה הוא מעריץ אותי, כמה הוא גאה בבת שלו ה"קרצית" (ככה הוא קרא לי)..וחייכתי אליו חזרה. בשעה ארבע אחר הצהריים, להספיק לפני כניסת השבת, אבא שלי שכב ...רזה מתמיד, צנום מתמיד, עטוף בטלית לבנה...בדרך ללוויה. ---------- באותו יום שישי, השמיים נפלו! לי היה ברור שכל העולם עומד מלכת כי אבא שלי מת, וככה זה יישאר לנצח. וידעתי, פשוט ידעתי בתוך לבי שאצלי הזמן לא ירפא את הכאב, לא יגליד את הפצעים.. הפצע שלי יישאר שותת דם לנצח!! ואת יודעת מה, מוזה.. היום, שנתיים וחצי אחרי, הפצעים שלי, רגישים ככל שיהיו, כבר לא פעורים ושותתי דם. אני מסוגלת לדבר על אבא שלי בלי לבכות. אני מסוגלת לחייך, כי ככה אבא שלי רצה שאהיה.. אני לא מתמוטטת בכל פעם שאני רואה משהו משלו בבית.. בכל פעם שאני נכנסת לחדר ההורים ואני מריחה את הריח הזה המיוחד שיש רק לאבות. ואני מחייכת, וצוחקת, וממשיכה את חיי...בלעדיו, אבל מרגישה אותו בכל רגע ומאמינה שהוא יושב שם למעלה- צופה בי ו"מלשין" לאלוהים על כל אלה שמציקים לי או עושים לי חיים קשים. אבא שלי לא היה עוזב את הילדים שלו, אלא רק אם הבטיחו לו ששם מלמעלה יוכל להגן עליהם יותר טוב. כזה היה אבא שלי. אז אני מעודדת, ומחוזקת מהמחשבות האלה שלי, הן מחזיקות אותי רוב הזמן..רק לפעמים, בלילה , לפני השינה אני יוצאת למרפסת , מסתכלת לכוכבים, מדמיינת את אבא שלי יושב ביניהם ובוכה עליו...ועליי. על כל פנים, אני יודעת על מה את מדברת, מוזה יקרה...אני משם. והזמן מרפא את הפצעים, רק תתני לו לעשות את העבודה שלו. לפעמים, "החולה" , מסיבותיו הוא, לא נותן ל"רופא" להתקרב ולעשות את העבודה.. תני לזמן לעשות את שלו...לכל אחד יש את תקופת הזמן שלו והפצעים של כל אחד נרפאים...בזמנם. משתתפת בצערך.

 

[ה מוזה]

תודה ..על המילים שיצאו מהלב ../images/Emo23.gif