אני אנסה לענות לך על זה מנקודת מבטי
כשאני בזמן משבר, אין לי את ה"לגיטימציה" לפתח חרדות. המוח והגוף מגוייסים לפעולה. הם צריכים לשמור על תיפקודי הגוף. הם צריכים לפעול מהר. חזק. להיות מגוייסים למשימה. לכל המשימות. להחזיק את הראש מעל למים גם זו משימה. ומי יכול לפתח חרדות במקרה כזה? ובתקופות היותר טובות החרדה מכרסמת, כי הרי לא מגיע לך (לי) שיהיה לך טוב. משהו תמיד חייב לקלקל, כדי לשמור על השיגרה הנוחה והכאובה של הסבל... עם השקט, עם ההרפיה, באות ומתנקזות החרדות, ועולות מבפנים, כי פתאום יש להן זמן ומקום, ואין כל כך הגנות (כי הרי טוב לנו) ואז הן זוקפות את ראשן המכוער, מפגינות נוכחות ושולטות ביד רמה. השאלה היא אם ללמוד לחיות איתן בשלום או להילחם בהן, וזו כבר שאלה שאת צריכה לשאול את עצמך.
