למה אף אחד לא רצה לדבר איתי?
הבוקר אוריאל נשאר בבית לעבוד, וזיו ואני נסענו לבדנו בבוקר לביה"ס. זיו, בנגוד להרגלה, הייתה ערנית מספיק להתעניין בעולם.
בייביצ'ס עוד לא בקראש (תנקות עדין לא בפעוטונים, היא הסבירה לי כשחלפנו על פני פעוטון שכזה, והוא נראה לה חשוך.
טענתי דווקא שיש תנוקות שהוריהם צריכים לעבוד, והם כבר נמצאים בפעוטון. חלקם ישנים עדין, כי הם ממש ממש קטנים.
זיו עברה לשאלה ששבה ועולה מדי פעם "למה אני לא הלכתי לקראש?"
הסברתי שהיא הייתה בגיל המתאים לקראש כשביא הייתה בקזחסטן, אך שם לא היה צורך. תמיד היו איתה מבוגרים שטיפלו בה וחברים איתם שיחקה. שיתנוקות הגדלים רק אצל אבא ואמא שעובדים, לפעמים צריכים שזרים יטפלו בהם, ולכן הם נלקחים לקראש.
בקפיצה אסוציאטיבית לחלוטין, זיו שאלה "איך באתם ולא ידעתי עברית, ואז כן ידעתי?"
גם כאן לא הייתה לי בעיה, והסברתי לה שילדים קטנים לומדים שפה על ידי שמיעת מבוגרים המדברים אליהם. הסברתי שהיא הבינה רוסית כי זו השפה ששמעה אותה, אבל כמעט לא דיברה, כי לא כלכך הקשיבו לה. זו הייתה אמורה להיות הקדמה למידע על העיכוב בדיבור שמופיע בניירותיה הרישמיים, אך לפני שהספקתי לפתח זאת יותר, זיו כבר התעניינה בשאר השפות בה השתמשה, והדיון גלש לנושאים אחרים בתחומי רכישת שפה.
לפתע היא שאלה "למה אף אחד לא רצה לדבר איתי?", ואני כבר הרגשתי את אותה התכווצות לב והרגשת אשמה שפתחתי מוקדם מדי את נושא עיכוב הדיבור שלה. ניסיתי להתחיל לענות לזה, אך זיו לא התעניינה במה שיש לי לומר.
"לא", היא התעקשה, "למה לא דיברו איתי פלמית?"
אמממ, כי בקזחסטן פלמית אינה שפה מצויה? חשבתי לעצמי, אבל הצלחתי לנסח זאת בצורה קצת יותר עדינה, והתחלתי למנות את כל מי שדיבר איתה פלמית לפני שהחלה ללכת לכיתות הגן.
מכיוון שהנושא אותו רציתי לפתח לא ממש התפתח, ניצלתי את ההזדמנות לחזק את מעמדה של הגננת מהשנה הראשונה של זיו בכיתות הגן. זיו לא זוכרת, כילדה כה גדולה בכיתה ב' היא מתייחסת לגננת הזו בזלזול כאשר היא רואה אותה, אבל זו הגננת שלעולם לא ראיתי אותה מתעייפת לפתח את אוצר המילים הפלמי של זיו, גם כאש היא הייתה עסוקה בדברים שונים לחלוטין. בזמן אמת, כאשר ניסיתי להודות לה, היא טענה שהמחמאות לרכישת השפה המהירה של זיו נמצאת אצל זיו, אך זיו לא הייתה יכולה ללמוד ללא מישהו שילמד אותה, והגננת הזו עשתה עבודת קודש.
בשלב הזה כבר הגענו לביה"ס, החנתי את המכונית וזיו יצאה לפגוש את חברה הטוב ביותר ולתאם עמדות לביקור אחר הצהריים.
יהיו עוד הזדמנויות למסור לה מידע על התפתחותה על פי הניירות הרישמיים. בינתיים כנראה זה מספיק.
הבוקר אוריאל נשאר בבית לעבוד, וזיו ואני נסענו לבדנו בבוקר לביה"ס. זיו, בנגוד להרגלה, הייתה ערנית מספיק להתעניין בעולם.
בייביצ'ס עוד לא בקראש (תנקות עדין לא בפעוטונים, היא הסבירה לי כשחלפנו על פני פעוטון שכזה, והוא נראה לה חשוך.
טענתי דווקא שיש תנוקות שהוריהם צריכים לעבוד, והם כבר נמצאים בפעוטון. חלקם ישנים עדין, כי הם ממש ממש קטנים.
זיו עברה לשאלה ששבה ועולה מדי פעם "למה אני לא הלכתי לקראש?"
הסברתי שהיא הייתה בגיל המתאים לקראש כשביא הייתה בקזחסטן, אך שם לא היה צורך. תמיד היו איתה מבוגרים שטיפלו בה וחברים איתם שיחקה. שיתנוקות הגדלים רק אצל אבא ואמא שעובדים, לפעמים צריכים שזרים יטפלו בהם, ולכן הם נלקחים לקראש.
בקפיצה אסוציאטיבית לחלוטין, זיו שאלה "איך באתם ולא ידעתי עברית, ואז כן ידעתי?"
גם כאן לא הייתה לי בעיה, והסברתי לה שילדים קטנים לומדים שפה על ידי שמיעת מבוגרים המדברים אליהם. הסברתי שהיא הבינה רוסית כי זו השפה ששמעה אותה, אבל כמעט לא דיברה, כי לא כלכך הקשיבו לה. זו הייתה אמורה להיות הקדמה למידע על העיכוב בדיבור שמופיע בניירותיה הרישמיים, אך לפני שהספקתי לפתח זאת יותר, זיו כבר התעניינה בשאר השפות בה השתמשה, והדיון גלש לנושאים אחרים בתחומי רכישת שפה.
לפתע היא שאלה "למה אף אחד לא רצה לדבר איתי?", ואני כבר הרגשתי את אותה התכווצות לב והרגשת אשמה שפתחתי מוקדם מדי את נושא עיכוב הדיבור שלה. ניסיתי להתחיל לענות לזה, אך זיו לא התעניינה במה שיש לי לומר.
"לא", היא התעקשה, "למה לא דיברו איתי פלמית?"
אמממ, כי בקזחסטן פלמית אינה שפה מצויה? חשבתי לעצמי, אבל הצלחתי לנסח זאת בצורה קצת יותר עדינה, והתחלתי למנות את כל מי שדיבר איתה פלמית לפני שהחלה ללכת לכיתות הגן.
מכיוון שהנושא אותו רציתי לפתח לא ממש התפתח, ניצלתי את ההזדמנות לחזק את מעמדה של הגננת מהשנה הראשונה של זיו בכיתות הגן. זיו לא זוכרת, כילדה כה גדולה בכיתה ב' היא מתייחסת לגננת הזו בזלזול כאשר היא רואה אותה, אבל זו הגננת שלעולם לא ראיתי אותה מתעייפת לפתח את אוצר המילים הפלמי של זיו, גם כאש היא הייתה עסוקה בדברים שונים לחלוטין. בזמן אמת, כאשר ניסיתי להודות לה, היא טענה שהמחמאות לרכישת השפה המהירה של זיו נמצאת אצל זיו, אך זיו לא הייתה יכולה ללמוד ללא מישהו שילמד אותה, והגננת הזו עשתה עבודת קודש.
בשלב הזה כבר הגענו לביה"ס, החנתי את המכונית וזיו יצאה לפגוש את חברה הטוב ביותר ולתאם עמדות לביקור אחר הצהריים.
יהיו עוד הזדמנויות למסור לה מידע על התפתחותה על פי הניירות הרישמיים. בינתיים כנראה זה מספיק.
