ריבוע עגול
New member
למה אתה לא בא יותר?
שלום לכם ואמצע שבוע שמח...
רציתי לשתף כאן בדילמה קטנה שקשורה ביחסים עם אנשים מבוגרים (גיל הזהב) ויש לי הרגשה כי רבים יוכלו להזדהות... בסך הכל לפי דעתי הכל מסתכם בפערי גילאים ומנטליות של הגיל שלי לעומת הגיל שלהם וזה בטח עניין מאוד נפוץ.
מתחיל לספר: כשהייתי תלמיד חטיבה ותיכון הייתי מתנדב אצל זוג אנשים (מקסימים!) בגיל מבוגר, הייתי מסייע להם בקיום מפעל חייהם הקשור בהנצחת השואה. זה התחיל כחלק מפרויקטים מטעם בית הספר והמשיך אל תוך יחסי ידידות. בתקופה שבה הייתי מתנדב הייתי רואה אותם פעם בשבוע-שבועיים-שלושה. כשהתגייסתי לצבא הייתי ממשיך לבקר אותם מדי פעם (בלי הקטע של ההתנדבות, כמובן לא היה לי כל זמן להקדיש).
השתחררתי מהצבא... והחלה תקופה מלאת שינויים מבחינתי (שנמשכת עד היום, כמעט 3 שנים לאחר השחרור). אולי מיותר לציין שבשלוש שנים האחרונות אין כל קשר בין אותו נער נלהב ומתנדב שהייתי, לבין האדם השקוע בעצמו והדל באנרגיות שאני היום.
זה לא שהם לא קלטו את השינוי... אבל מאז ששוחררתי מהצבא קורה שבכל פעם שאני מגיע לבקר אותם, אני חושף עצמי לרגשות אשמה רבים... בין אם בגלל דברים שהם אומרים לי, ובין אם בהשפעת המצפון בלבד. אני מרגיש את האכזבה על שהפסקתי להתנדב ומתקשה להסביר להם את הסיבה (=שעוברים עליי דברים, שאני לא מסוגל להתפנות לזה, שאין לי אנרגיות להשקיע בחוץ, שאני לא בכיוון הזה היום...). כשאני מתקשר ומבקש לבוא לבקר, זה לא "איזה יופי שהתקשרת" אלא "לאן נעלמת? למה לא רואים אותך יותר?")
רגשות האשמה גורמים לי רק לדחות את הביקורים אצלם יותר ויותר... כבר הייתה שנה שלמה שבה לא ביקרתי (מזל שהם התקשרו ואמרו שהם מתגעגעים, אחרת כנראה מכוח ההתמדה והחשש מלתת הסבר ראוי, שלא קיים, לשאלה "לאן נעלמתי" - לא הייתי חוזר אליהם עד היום), ומאז הביקור האחרון עברו יותר משלושה חודשים.
אז... נורא קשה לי עם מערכת היחסים הזאת. כי היא דורשת אנרגיות שאין לי היום, במצב שבו אני אך ורק דואג לעתיד שלי ומחפש אהבות בנרות. מצד שני, אני לא רוצה לעזוב אותם, וכן רוצה להמשיך לבוא ולבקר, ולהיות ידיד שלהם, ורק ידיד לתקופה הקרובה.
נשמע מוכר למישהו?
שלום לכם ואמצע שבוע שמח...
רציתי לשתף כאן בדילמה קטנה שקשורה ביחסים עם אנשים מבוגרים (גיל הזהב) ויש לי הרגשה כי רבים יוכלו להזדהות... בסך הכל לפי דעתי הכל מסתכם בפערי גילאים ומנטליות של הגיל שלי לעומת הגיל שלהם וזה בטח עניין מאוד נפוץ.
מתחיל לספר: כשהייתי תלמיד חטיבה ותיכון הייתי מתנדב אצל זוג אנשים (מקסימים!) בגיל מבוגר, הייתי מסייע להם בקיום מפעל חייהם הקשור בהנצחת השואה. זה התחיל כחלק מפרויקטים מטעם בית הספר והמשיך אל תוך יחסי ידידות. בתקופה שבה הייתי מתנדב הייתי רואה אותם פעם בשבוע-שבועיים-שלושה. כשהתגייסתי לצבא הייתי ממשיך לבקר אותם מדי פעם (בלי הקטע של ההתנדבות, כמובן לא היה לי כל זמן להקדיש).
השתחררתי מהצבא... והחלה תקופה מלאת שינויים מבחינתי (שנמשכת עד היום, כמעט 3 שנים לאחר השחרור). אולי מיותר לציין שבשלוש שנים האחרונות אין כל קשר בין אותו נער נלהב ומתנדב שהייתי, לבין האדם השקוע בעצמו והדל באנרגיות שאני היום.
זה לא שהם לא קלטו את השינוי... אבל מאז ששוחררתי מהצבא קורה שבכל פעם שאני מגיע לבקר אותם, אני חושף עצמי לרגשות אשמה רבים... בין אם בגלל דברים שהם אומרים לי, ובין אם בהשפעת המצפון בלבד. אני מרגיש את האכזבה על שהפסקתי להתנדב ומתקשה להסביר להם את הסיבה (=שעוברים עליי דברים, שאני לא מסוגל להתפנות לזה, שאין לי אנרגיות להשקיע בחוץ, שאני לא בכיוון הזה היום...). כשאני מתקשר ומבקש לבוא לבקר, זה לא "איזה יופי שהתקשרת" אלא "לאן נעלמת? למה לא רואים אותך יותר?")
רגשות האשמה גורמים לי רק לדחות את הביקורים אצלם יותר ויותר... כבר הייתה שנה שלמה שבה לא ביקרתי (מזל שהם התקשרו ואמרו שהם מתגעגעים, אחרת כנראה מכוח ההתמדה והחשש מלתת הסבר ראוי, שלא קיים, לשאלה "לאן נעלמתי" - לא הייתי חוזר אליהם עד היום), ומאז הביקור האחרון עברו יותר משלושה חודשים.
אז... נורא קשה לי עם מערכת היחסים הזאת. כי היא דורשת אנרגיות שאין לי היום, במצב שבו אני אך ורק דואג לעתיד שלי ומחפש אהבות בנרות. מצד שני, אני לא רוצה לעזוב אותם, וכן רוצה להמשיך לבוא ולבקר, ולהיות ידיד שלהם, ורק ידיד לתקופה הקרובה.
נשמע מוכר למישהו?
