למה בכלל צריך סולמות?

[eleli1]

למה בכלל צריך סולמות?

שלום רב,

יש לי שאלה תם, ואנא סלחו לבורותי. אני מנסה ללמוד ולהבין מוסיקה וגם קצת מנגן. ואיני מצליח להבין: למה צריך סולמות? למה אי אפשר להלחין ולנגן בלי סולמות?
אני יודע טכנית מה זה סולם, אבל לא מבין למה צריך את המגבלה הזו.

בשבילכם אולי זו שאלה מגוחכת, אבל אולי תנסו להסביר למה צריך לכתוב בסולם מסויים ולא באופן חופשי, איך שבא למלחין.

תודה על הסבלנות,
אלי

 

[נפש תאומה7]

בין אם תרצה ובין אם לא, תמצא את עצמך

מלחין בטונאליות מסוימת. תרגיש שהמנגינה מרגישה סוג של סיום בצליל ספציפי, וצליל אחר מעצים את תחושת המתח והציפיה לפיתרון.

אלא אם כן אתה בסגנון של מוסיקה א-טונאלית, או מוסיקה סריאלית. כמו ארנולד שנברג למשל.

אולי בתחילת לימודי מוסיקה סולמות נשמעים כמו משהו מסובך ו'תיאורטי' מידי, שכביכול לא קשור למוסיקה.
אבל אחרי שמבינים את העיקרון של הצלילים המושווים, ושאפשר לכתוב כל מנגינה בכל סולם - כי הכל עניין של מרווחים ודרגות טונאליות,
הסולמות הופכים להיות כעין בסיס, עמדת מוצא - שממנה אפשר וכדאי להתחיל להלחין.
ואת זה אני כותבת אחרי כמה שנים של לימודי פיתוח שמיעה, שהיו מבוססים בעיקר על סולמות.

לכתוב בסולם זה ממש לא ההפך מלכתוב 'באופן חופשי'. אבל אם אתה רוצה, תמיד אפשר לעשות מעברי סולמות, או לעשות אלטרציות (=לשנות צלילים מהסולם בחצאי טונים).

מקווה שעזרתי

 

[פסנתרנוס]

כי יש יחסי משיכה טבעיים בין הצלילים

 

[udilir]

המלחין כן כותב באופו חופשי, אבל - מעשה שטן -

יוצאים לו דווקא סולמות ... בדיוק כפי שמי מדבר בשפת בני אדם יוצאים לו נושא, נשוא ומושא, משפט עיקרי ומשפט משועבד, אפילו אם הוא שונא דקדוק ובכלל שונא את המושגים האלה.
כך גם במוזיקה - התאוריה היא בעצם הדקדוק המוזיקלי.

השאלה משקפת את הטעות הנפוצה כאילו התאוריה המוזיקלית נכפית באופן מלאכותי על הפרקטיקה אבל למעשה זה בדיוק להפך: התאוריה נגזרה (או הוסקה) מתוך המוזיקה הקיימת כאשר ניסו לגלות מה משותף לכל הדברים שהם "יפים" (אם להשתמש במילה קצת פשטנית), וכאשר מגלים את החוקיות ומשתמשים בה אין צורך להמציא כל פעם את הגלגל מחדש עבור יסודות ההלחנה.

והדבר החשוב ביותר: לומדים דקדוק (תאוריה) של שפה כדי לשלוט בשפה כי מי שלא שולט בשפה - השפה שולטת בו. מי ששולט בשפה יודע לנצל את עושרה וגם לעצב אותה כרצונו בעוד שמי שלא שולט בשפה מתבטא בביטויים שגורים, נדושים וקלישאתיים. זו הסיבה העיקרית לכך שמוזיקת הפופ (בחלקה הגדול) אכן מתפארת ב"חופשיות" , "אלטרנטיביות", היותה "מתקדמת" וכ' אבל בפועל היא (שוב - בחלקה הגדול) שמרנית מאד ומרובעת מאד.

 

[eleli1]

עזרתם לי להבין כמה שאיני מבין

ואם למלחין בא דווקא טון\צליל שאינו בסולם בו הוא כותב? האם זה יצרום? ובהשאלה לתשובה של אודיליר, האם שימוש בטון שאינו בסולם יחשב כטעות בדקדוק הצורמת לאוזן?

אני מבין, שיש מרווחים הנשמעים טוב יותר, אבל האם זה אומר, שצריך להצמד רק לטונים בסולם מסויים? נראה, שאצטרך עוד הרבה ללמוד או להיוולד מחדש עם שמיעה מוסיקלית משופרת. אני ממש מקנא בכם, שיש לכם את זה

 

[kawai1]

טונים "לא שייכים"

בהחלט יש כאלה ביצירות, והרבה. הם אלה שהרבה פעמים יוצרים עניין מיוחד, מעין הפתעה, משהו שהאוזן לא מצפה לו.
גם בעניין המרווחים, יהרבה פעמים יוצרים במכוון דיסוננס ("צורם"), כדי להביא אותו לפתרון.
זה ממש על קצה קצהו של המזלג.

 

[אשפה אנושית2]

הנה משהו שמתאים לדיון

https://www.youtube.com/watch?v=U-abVr03G7Q

אריה ורדי מראה איך גם ביצירות נחותות יכולות להיות הפתעות קטנות ומעניינות

למרות שאם ניצמד להשוואה שנוצרה פה לתקניות לשונית, אז לא מדובר ממש ב"טעות דקדוקית" per se