למה ההורים שלי משגעים אותי

תמרה, אני לא מסכימה איתך.

ואני אפרט: המקום שאת מדברת ממנו, מאד שונה מהמקום שלי למשל. אני, כמו כולנו פה בפורום, עקבנו אחרי ההכנות שלך חתונה, והדאגה לאימך, ומתוך ידיעה שהיא חולה מאד. במצב קיצוני כזה, כל היחסים משתנים, כי כל הצדדים משתדלים יותר, אפילו בתת מודע, כי יודעים שאלה הזמנים האחרונים ביחד, עם כל הכאב שבדבר. לעומת זאת, האשה שאני קוראת לה אמא, היא לא אמא הביולוגית שלי. היא אישתו של אבא שלי, ואני מכירה אותה מגיל 19 בלבד. מסיבות שונות, אותן לא אפרט כאן, לא דיברתי עם אמא שלי שמונה וחצי שנים, כי היא אדם רע שעשה לי רק רע. עשיתי בחירה מודעת לא להיות בקשר עם אדם שגורם לי רק סבל, למרות שזו אמא שלי. למרות שבשנה וחצי האחרונות אנחנו בקשר רופף, (נפגשנו פעמיים, ומדברות בטלפון פעם בחודש וחצי - חודשיים) היא לא מוזמנת לחתונה שלי, והאמת, היא אפילו לא יודעת שאני מתחתנת. וזה מעולה ככה. אני כמובן אספר לה, אחרי החתונה, בשביל שלא תהיה לה אופציה להרוס לי את הערב. משפחה לא בוחרים, ואי אפשר לבטל את קשר הדם, אבל כן אפשר למנוע פגיעות הדדיות ולשפר את החיים באופן משמעותי ביותר. צריך רק לא להכנע לסבל ולהבין שלא חייבים לחיות בחרא כל החיים, רק כי נולדת למישהו רע רע רע.
 

תמרה*

New member
גם המצב בזה מוכר לי

אמא שלי לא גודלה על ידי אביה הביולוגי, עליו היא כעסה כל החיים. הם לא היו בקשר המון שנים, הוא לא ידע שהיא חלתה ולא ידע שנפטרה. במשך כל החיים הנושא היה מאוד קשה לאמא שלי, והציק לה בדרכים רבות. הרבה פעמים ניסינו לשכנע אותה שיהיה לה יותר קל אם תנסה "לסגור את הנושא" עם עצמה ואולי איתו, ובסוף הכל התפספס. באיזה שהוא מקום הבנתי אותה, כמו שאני מבינה אותך. כבר כתבתי בהודעה הקודמת שהתלבטתי אם להגיב, יש במקום שאני נמצאת בו איזה שהוא רצון לנסות להגיד (ולנסות בלי שזה ישמע הטפה), אל תתנו לדברים להתפספס רק כי קצת קשה במצבים שאינם קיצוניים כמו של יעל תנסו להבין את ההורים ולשתף אותם. זה יתן להם הרבה, ועוד יותר מזה לכם.
 

יפעת22

New member
תמרה, זו פעם ראשונה שאני שומעת

את הסיפור ומאד התרגשתי. אני מסכימה איתך ויותר מזה - אני מאמינה שלא צריך להגיע לרגעים הקשים כדי לסלוח ולמחול. החיים קצרים וצריך לנסות (!) להעריך את הרגעים הקטנים שיש לנו אחד עם השני. זה לא קל, וכולנו חוטפים עצבים וכועסים ומקנאים ורבים ושונאים, אבל צריך להתפקח ולזכור שעם אהבה זה הולך יותר טוב. אחרי כל פעם שאני חוטפת קריזה אני מנסה לחלחל לעצמי את הדברים האלה, כי בסה"כ רובינו לא אנשים רעי-לב ולא מתכוונים לפגוע או להכעיס. לפעמים זה בורח אבל אני לא מאמינה שזה מתוך רוע צרוף...הסליחה היא יותר בשבילנו מאשר לצד השני. (לא התכוונתי שזה ישמע קיטש). מצד שני, סיפורי משפחות זה תמיד כ"כ סבוך וטעון ולפעמים כבר אי אפשר יותר... אלה החיים שלנו - אשכרה טלנובלה מערוף ויוה...
 
למעלה