אז ככה
מבחינה מראה ושפת גוף, אני סבבה לגמרי. אני לא בר רפאלי (בר יש רק אחת...), אבל כן אומר על עצמי שאני יפה, לבושה טוב ושאני נושאת את עצמי בביטחון.
רוב החברות הטובות שלי הן חנוניות, ותמיד הן היו אומרות לי כמה שהן מקנאות בי שמתחילים איתי בחורים כשאנחנו יוצאות. אבל בעוד שלהן יש חברים, לי אף פעם לא היה חבר (למעשה, התנשקתי רק פעמיים, ושתיהן היו אומללות). הסיבה לזה? הן לא פוסלות בחורים ואני כן. שלא ישתמע מזה שהחברים שלהן הם סחורה פגומה - הם בחורים מקסימים, פשוט לא בחורים שאני הייתי יוצאת איתם.
הבחורים שמביעים בי עיניין ביומיום, בגלל המעגל החברתי שלי ואיפה שאני משרתת בצבא, הם חנונים. ולא נעים לומר, אבל פסלתי אותם מראש כי הרגשתי שהם "מתחת לרמתי" - מבחינת ביטחון עצמי, כישורים חברתיים וכן, לפעמים גם מראה. לאחרונה, בקטע די נואש יצאתי לדייט עם בחור כזה, ופשוט לא נמשכתי אליו. הייתי שמחה להיות ידידה שלו (ואכן, רוב הידידים שלי הם חנונים), אבל רומנטית זה פשוט לא זה.
עכשיו, בחורים שאני כן נמשכת אליהם פיזית, אני גם פוסלת. פסלתי בחור שנראה מאוד טוב בעיני בגלל שהוא היה רדוד מדי ואחד אחר בגלל עודף ביטחון עצמי. ניסיתי לשנות גישה, אבל לא הצלחתי להיפטר מהתחושה שהדייטים האלו היו בגדר מטלה, ושאני רק רוצה לחזור הביתה. וכמובן, שגם הבחורים האלה הרגישו את זה, ולא המשיכו להביע בי עניין.
הבעיה האמיתית זה עם הבחורים שאני כן רוצה. שנמשכתי אליהם חיצונית ופנימית. איכשהו אז... הרגשתי שהם "מעל לרמתי". שאני לא טובה מספיק בשבילם. פתאום כל הביטחון העצמי שלי נעלם, הרגשתי שאני לא יפה מספיק ולא מעניינת מספיק. כשבחורים כאלה מתחילים איתי בברים אני בקושי מצליחה להסתכל להם בעיניים, או שלחלופין אני מנסה לזרוק איזשהו משהו מצחיק ושנון וזה יוצא חריף ועוקצני מדי. כך או כך, הרושם שיוצא להם ממני זה שאני לא מעוניינת.
מה שממש שבר את גב הגמל היה ידיד טוב של חברה שלי, שהייתי מעוניינת בו ברמות היסטוריות. אמרתי את זה לחברה, והיא הייתה ממש מופתעת ואמרה שהוא גם בהתחלה היה מעוניין בי, אבל אז הוא היה בטוח שאני לא בקטע. להפתעתי המוחלטת היא סידרה בינינו. יצאנו לשלושה דייטים בסכ"ה, כשהשניים הראשונים הלכו טוב, כנראה בגלל שהם היו עם עוד אנשים והרגישו קלילים. אבל בדייט השני, שוב פעם החוסר ביטחון הזה... כ"כ רציתי להראות לו שאני מעוניינת, אבל פשוט לא יכולתי. לא הצלחתי להתמסר לחיבוק שהוא נתן לי בהתחלה, הערב עבר מוזר עם שתיקות מביכות, שוב פעם יצאו לי הערות מעליבות. לא יכולתי לחכות לסיים את הערב. מיותר לציין שלא היה דייט רביעי.
אני באמת לא מבינה מה לא בסדר איתי. זה או שאני פוסלת בחורים על הסף, או שאני מתנהגת בצורה נוראית שגורמת להם לפסול אותי. וזה באמת כבר נהיה מגמה. אני באמת מפחדת שכבר לעולם לא תהיה לי זוגיות. ידיד שלי פעם אמר עלי שאני "שמורה". וזה נכון לגמרי. אני לא מצליחה להפתח לאף אחד. ברגע שאני נמשכת למישהו, אני קופאת על מקומי ומתכנסת בתוך עצמי, וכשאני לא מוצאת את האדם הזה מושך אז אני רואה בכל רגע כעונש ובכלל מרחיקה את עצמי.
שקלתי פעם את הרעיון של יזיזות עם ידיד (אותו אחד שציינתי), כדי להוסיף לעצמי קצת יותר ניסיון,בתקווה שזה יוסיף ביטחון, אבל באמת שלא נראה לי שגם איתו אני אצליח להשתחרר. מה שגם אין לי מושג איך אני בכלל מעלה את זה.
טוב, בקיצור זהו סיפור חיי. אם מישהו הגיע עד לכאן - שאפו!