סטודנטית שנה ב
New member
למה הכל צריך להיות כל כך קשה?
שלום לכם. אני מאוד מקווה שזה הפורום הנכון... ואגב-זה הולך להיות ארוך, אז סליחה מראש. אני בת 27 ואני נמצאת בקשר זוגי כבר כשנה וחצי. זו מערכת היחסים הרצינית והממושכת הראשונה שהייתה לי, ובתקווה שגם האחרונה. לפני שאספר לכם את הבעיה בקשר שלי, אני צריכה לתאר את עצמי(עד כמה שזה קשור לנושא...): עד לפני שהתחלתי ללמוד הייתי בחורה מאוד ביישנית וסגורה. לאחר שהכרתי אנשים מדהימים בלימודים והתחלתי באמת להרגיש שמצאתי את המקום שלי (מבחינת חברים - הרגשתי לראשונה בחיי שיש לי חברים אמיתיים), ואף עברתי לגור בשותפות עם חברה ללימודים, התחלתי לצאת ולהכיר אנשים, ובכלל-המגורים איתה היו מאוד כיפיים ומשחררים מבחינה רגשית ועזרו לי להתתגבר במידה משמעותית על חוסר הביטחון שלי. לאחר שנה פגשתי את חבר שלי. אני לא אגיד שהיום אני חסרת עיקבות ומשוחררת ובעלת ביטחון עצמי רב, אבל אני כן מרגישה שאני יותר מרשה לעצמי להיות "אני" וכמובן שהקשר עם חבר שלי תרם לי רבות לביטחון העצמי. אבל עדיין אני מהסוג של "הילדה הטובה", הנחמדה לכולם שתמיד יוצאת מגדרה בשביל לעשות טוב לאחרים, והרבה פעמים נפגעת לאחר שאני לא מקבלת מהם את אותו היחס בדיוק. וזו בדיוק הבעיה שלי עם החבר... בתחילת הקשר, אני הייתה זו שהתאהבה ראשונה ואמרה את ה"אני אוהבת אותך", הרבה זמן לפני שהוא אמר את זה. וגם אחרי שהוא אמר שהוא אוהב אותי, עדיין לא לגמרי הצלחתי להרגיש את זה ממנו. תמיד ידו הייתה על העליונה וכל פעם שהוא התעצבן ורבנו פחדתי שזהו, הוא לא ירצה אותי יותר ושהכל נגמר. ואני-תמיד הייתי מוכנה להגיד "סליחה", גם כשלא חשבתי שהוא צודק ועשיתי בשבילו מעל ומעבר, כאשר הוא לא נתן מעצמו יותר מדי. למזלי, לאט לאט המצב השתנה. בחצי השנה האחרונה אני מרגישה ממנו הרבה יותר השתדלות, והרבה נתינה מבחינתו. אבל הרבה פעמים אני כועסת עליו כשהוא לא עושה בדיוק מה שאני מצפה ממנו. זה יכול להיות אפילו העובדה שאני מתקשרת אליו והוא לא עונה לטלפון וחוזר אלי כמה שעות אחר כך, או שכשהוא יוצא עם החברים ואני חולה בבית הוא לא טורח לשלוח הודעה(אנחנו לא גרים יחד). אני כאילו מרגישה שלא אכפת לו וממש מתעצבנת וזה לא משנה שכמה שעות לפני כן דיברנו והוא היה הכי נחמד שבעולם, שאל איך אני מרגישה ותמך בי. וכל ריב קטן על שטות שכזו מובילה אותנו לריבים הרבה יותר גדולים ומתישים שבהם אנחנו מטיחים אחד בשני האשמות על מה לא עשינו בסדר , וזה בערך כל דבר שאנחנו יכולים להיזכר בו מתחילת הקשר ועד עכשיו. לא רק אני מתנהגת ככה. גם הוא הרבה פעמים מתעצבן על דברים קטנים וכועס ואנחנו יכולים לריב שעות ולהתיש את עצמנו ברמות שקשה לי לתאר. כל דבר קטן הופך אצלנו לריב גדול. העניין הוא שהרבה פעמים התגובות שלי (אני אדבר על עצמי ולא עליו כי הוא לא כאן כדי להגן על עצמו) ממש מוגזמות. אני מתעצבנת מאוד וכועסת ולא מוכנה לוותר על הכעס הזה. משהו בתוכי מרגיש שאני כאילו מענישה אותו על היחס שקיבלתי ממנו בתחילת הקשר ולא משנה כמה הוא מתאמץ ועכשיו וכמה הוא נותן לי , זה אף פעם לא מספיק. נשאר לי טעם מר מההתחלה שלנו ואני מרגישה את הצורך העז הזה להיות עכשיו זו שיש לה את הזכות לכעוס על הדברים הקטנים, ואני רוצה להיות זו שתקבל את ההתנצלויות וההתחננויות לסליחה. כי הרי כמו שהסברתי-בתחילת הקשר שלנו כל הזמן הוא היה מתעצבן על דברים שהרגשתי שהם לא הוגנים אבל במקום להעמיד אותו על מקומו, וויתרתי כי פחדתי לאבד אותו. ועכשיו שאני מרגישה שיש לי את הכוח בידיים ואני יודעת שסוף סוף אני יכולה לבוא בטענות, אני כאילו מנצלת את זה בכל אפשרות. ונמאס לי מהמצב הזה. אני מאוד אוהבת אותו ולא רוצה לאבד אותו אבל אם נמשיך בצורה הזו , לצערי לא נגיע רחוק. אנחנו נותש. וזה בכלל לא עניין של אהבה. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני אבל כמו שהמשפט המפורסם אומר "אהבה זה לא הכל". אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה להגיע למצב הזה. אני לא רוצה לכעוס יותר. אני רוצה את הזכות לכעוס אחד על השני מדי פעם, בלי להפוך את זה לריב גדול. לכעוס, לקחת קצת זמן, להירגע ולהשלים. לא לנהל כל הזמן שיחות ארוכות של תיכנונים על איך אנחנו באים יותר אחד לקראת השני. כי השיחות האלה עוזרות בדיוק לשבוע שבועיים ואז הכל מתחיל מהתחלה. אני רוצה קשר רגוע. אני רוצה להיפטר מכל הכעס הזה על מה שהיה פעם כי המצב כבר לא כזה. הוא אוהב אותי ואומר לי את זה כל הזמן, ומחמיא לי ועוזר לי ונמצא כאן בשבילי. לא ייתכן מבחינתי שכל פעם שהוא לא בסדר אני אכעס ברמות האלה ואשכח את כל הטוב שהוא נותן לי וגורם לי להרגיש. מה עושים? איך יוצאים מהמעגל האכזרי זה של כעסים וריבים בלתי נגמרים ? אני כל הזמן אומרת "מעכשיו אני לא אתעצבן על כל דבר", "מעכשיו אני גם אחליק דברים", אבל אני לא מצליחה להתגבר על זה. אני לא בן אדם כזה כעוס, ובדרך כלל אני נמנעת מריבים וכל מי שתשאלו אותו בכלל לא יאמין שמדובר עלי כי אני בחיים לא רבה ככה עם אנשים, ותמיד לוקחת הכל בקלות. אז למה דווקא איתו יוצא ממני כל הרע הזה? למה אני רבה עם הבן אדם שהכי חשוב לי בעולם? תודה לכל מי שהגיע עד הלום
אשמח לתגובה, או להצעה כיצד להתגבר על הכעס הלא הגיוני הזה.
שלום לכם. אני מאוד מקווה שזה הפורום הנכון... ואגב-זה הולך להיות ארוך, אז סליחה מראש. אני בת 27 ואני נמצאת בקשר זוגי כבר כשנה וחצי. זו מערכת היחסים הרצינית והממושכת הראשונה שהייתה לי, ובתקווה שגם האחרונה. לפני שאספר לכם את הבעיה בקשר שלי, אני צריכה לתאר את עצמי(עד כמה שזה קשור לנושא...): עד לפני שהתחלתי ללמוד הייתי בחורה מאוד ביישנית וסגורה. לאחר שהכרתי אנשים מדהימים בלימודים והתחלתי באמת להרגיש שמצאתי את המקום שלי (מבחינת חברים - הרגשתי לראשונה בחיי שיש לי חברים אמיתיים), ואף עברתי לגור בשותפות עם חברה ללימודים, התחלתי לצאת ולהכיר אנשים, ובכלל-המגורים איתה היו מאוד כיפיים ומשחררים מבחינה רגשית ועזרו לי להתתגבר במידה משמעותית על חוסר הביטחון שלי. לאחר שנה פגשתי את חבר שלי. אני לא אגיד שהיום אני חסרת עיקבות ומשוחררת ובעלת ביטחון עצמי רב, אבל אני כן מרגישה שאני יותר מרשה לעצמי להיות "אני" וכמובן שהקשר עם חבר שלי תרם לי רבות לביטחון העצמי. אבל עדיין אני מהסוג של "הילדה הטובה", הנחמדה לכולם שתמיד יוצאת מגדרה בשביל לעשות טוב לאחרים, והרבה פעמים נפגעת לאחר שאני לא מקבלת מהם את אותו היחס בדיוק. וזו בדיוק הבעיה שלי עם החבר... בתחילת הקשר, אני הייתה זו שהתאהבה ראשונה ואמרה את ה"אני אוהבת אותך", הרבה זמן לפני שהוא אמר את זה. וגם אחרי שהוא אמר שהוא אוהב אותי, עדיין לא לגמרי הצלחתי להרגיש את זה ממנו. תמיד ידו הייתה על העליונה וכל פעם שהוא התעצבן ורבנו פחדתי שזהו, הוא לא ירצה אותי יותר ושהכל נגמר. ואני-תמיד הייתי מוכנה להגיד "סליחה", גם כשלא חשבתי שהוא צודק ועשיתי בשבילו מעל ומעבר, כאשר הוא לא נתן מעצמו יותר מדי. למזלי, לאט לאט המצב השתנה. בחצי השנה האחרונה אני מרגישה ממנו הרבה יותר השתדלות, והרבה נתינה מבחינתו. אבל הרבה פעמים אני כועסת עליו כשהוא לא עושה בדיוק מה שאני מצפה ממנו. זה יכול להיות אפילו העובדה שאני מתקשרת אליו והוא לא עונה לטלפון וחוזר אלי כמה שעות אחר כך, או שכשהוא יוצא עם החברים ואני חולה בבית הוא לא טורח לשלוח הודעה(אנחנו לא גרים יחד). אני כאילו מרגישה שלא אכפת לו וממש מתעצבנת וזה לא משנה שכמה שעות לפני כן דיברנו והוא היה הכי נחמד שבעולם, שאל איך אני מרגישה ותמך בי. וכל ריב קטן על שטות שכזו מובילה אותנו לריבים הרבה יותר גדולים ומתישים שבהם אנחנו מטיחים אחד בשני האשמות על מה לא עשינו בסדר , וזה בערך כל דבר שאנחנו יכולים להיזכר בו מתחילת הקשר ועד עכשיו. לא רק אני מתנהגת ככה. גם הוא הרבה פעמים מתעצבן על דברים קטנים וכועס ואנחנו יכולים לריב שעות ולהתיש את עצמנו ברמות שקשה לי לתאר. כל דבר קטן הופך אצלנו לריב גדול. העניין הוא שהרבה פעמים התגובות שלי (אני אדבר על עצמי ולא עליו כי הוא לא כאן כדי להגן על עצמו) ממש מוגזמות. אני מתעצבנת מאוד וכועסת ולא מוכנה לוותר על הכעס הזה. משהו בתוכי מרגיש שאני כאילו מענישה אותו על היחס שקיבלתי ממנו בתחילת הקשר ולא משנה כמה הוא מתאמץ ועכשיו וכמה הוא נותן לי , זה אף פעם לא מספיק. נשאר לי טעם מר מההתחלה שלנו ואני מרגישה את הצורך העז הזה להיות עכשיו זו שיש לה את הזכות לכעוס על הדברים הקטנים, ואני רוצה להיות זו שתקבל את ההתנצלויות וההתחננויות לסליחה. כי הרי כמו שהסברתי-בתחילת הקשר שלנו כל הזמן הוא היה מתעצבן על דברים שהרגשתי שהם לא הוגנים אבל במקום להעמיד אותו על מקומו, וויתרתי כי פחדתי לאבד אותו. ועכשיו שאני מרגישה שיש לי את הכוח בידיים ואני יודעת שסוף סוף אני יכולה לבוא בטענות, אני כאילו מנצלת את זה בכל אפשרות. ונמאס לי מהמצב הזה. אני מאוד אוהבת אותו ולא רוצה לאבד אותו אבל אם נמשיך בצורה הזו , לצערי לא נגיע רחוק. אנחנו נותש. וזה בכלל לא עניין של אהבה. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני אבל כמו שהמשפט המפורסם אומר "אהבה זה לא הכל". אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה להגיע למצב הזה. אני לא רוצה לכעוס יותר. אני רוצה את הזכות לכעוס אחד על השני מדי פעם, בלי להפוך את זה לריב גדול. לכעוס, לקחת קצת זמן, להירגע ולהשלים. לא לנהל כל הזמן שיחות ארוכות של תיכנונים על איך אנחנו באים יותר אחד לקראת השני. כי השיחות האלה עוזרות בדיוק לשבוע שבועיים ואז הכל מתחיל מהתחלה. אני רוצה קשר רגוע. אני רוצה להיפטר מכל הכעס הזה על מה שהיה פעם כי המצב כבר לא כזה. הוא אוהב אותי ואומר לי את זה כל הזמן, ומחמיא לי ועוזר לי ונמצא כאן בשבילי. לא ייתכן מבחינתי שכל פעם שהוא לא בסדר אני אכעס ברמות האלה ואשכח את כל הטוב שהוא נותן לי וגורם לי להרגיש. מה עושים? איך יוצאים מהמעגל האכזרי זה של כעסים וריבים בלתי נגמרים ? אני כל הזמן אומרת "מעכשיו אני לא אתעצבן על כל דבר", "מעכשיו אני גם אחליק דברים", אבל אני לא מצליחה להתגבר על זה. אני לא בן אדם כזה כעוס, ובדרך כלל אני נמנעת מריבים וכל מי שתשאלו אותו בכלל לא יאמין שמדובר עלי כי אני בחיים לא רבה ככה עם אנשים, ותמיד לוקחת הכל בקלות. אז למה דווקא איתו יוצא ממני כל הרע הזה? למה אני רבה עם הבן אדם שהכי חשוב לי בעולם? תודה לכל מי שהגיע עד הלום