אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
למה העטיפה של דארק סייד נראית כך?
- פותח הנושא Pitudi
- פורסם בתאריך
ציףציף1000
New member
הקישור
לתשובה שנתתי לשאלה דומה לא מזמן, נמצא כאן. (אגב, החיפוש המתקדם עובד כרגע, לפחות אצלי). כתוספת לדברים שכתבתי שם, קראתי ממש לפני כמה ימים קטע לגבי התערוכה החדשה של יצירותיו של תורגרסון, שנכתב כנראה ע"י תורגרסון עצמו. הוא כותב שם שהעטיפה המקורית של האלבום כללה שלושה אלמנטים: טירוף, מגלומניה ואבדן הזדמנויות. בראיון אחר, שנתן תורגרסון לפני כמה שנים, הוא אמר ששלושת האלמנטים האלו הם המרכיבים של היצירה כפי שווטרס ראה אותם. ווטרס רצה עטיפה שתשקף אותם, אבל העיצוב המקורי דווקא לא נראה לתורגרסון כמשקף את האלמנטים האלו. תורגרסון תמיד התרעם על כך שהלהקה בחרה בעיצוב "הכי פחות יומרני" מבין העיצובים שהציג בפניהם. כנראה, שעם השנים תורגרסון "משכתב" את ההסטוריה, כך שתראה יותר 'מסודרת'. זו גם לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה, במיוחד כשמדובר בדברים שלא נוחים לו לזכור, כגון יחסו לסיד בארט. אבל לא נכנס לזה.
לתשובה שנתתי לשאלה דומה לא מזמן, נמצא כאן. (אגב, החיפוש המתקדם עובד כרגע, לפחות אצלי). כתוספת לדברים שכתבתי שם, קראתי ממש לפני כמה ימים קטע לגבי התערוכה החדשה של יצירותיו של תורגרסון, שנכתב כנראה ע"י תורגרסון עצמו. הוא כותב שם שהעטיפה המקורית של האלבום כללה שלושה אלמנטים: טירוף, מגלומניה ואבדן הזדמנויות. בראיון אחר, שנתן תורגרסון לפני כמה שנים, הוא אמר ששלושת האלמנטים האלו הם המרכיבים של היצירה כפי שווטרס ראה אותם. ווטרס רצה עטיפה שתשקף אותם, אבל העיצוב המקורי דווקא לא נראה לתורגרסון כמשקף את האלמנטים האלו. תורגרסון תמיד התרעם על כך שהלהקה בחרה בעיצוב "הכי פחות יומרני" מבין העיצובים שהציג בפניהם. כנראה, שעם השנים תורגרסון "משכתב" את ההסטוריה, כך שתראה יותר 'מסודרת'. זו גם לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה, במיוחד כשמדובר בדברים שלא נוחים לו לזכור, כגון יחסו לסיד בארט. אבל לא נכנס לזה.
ציףציף1000
New member
זה סיפור מורכב
וגם לא כל הפרטים בו ידועים. מראיונות עם תורגרסון - שבד"כ מדבר בגילוי לב - ומהביוגרפיות של הפלויד, עולה התמונה הבאה: תורגרסון היה חלק מקליקה של צעירים בעלי נטיות אמנותיות, שגדלו בקיימברידג' בשנות השישים. בחבורה הזו היו חברים גם בארט, גילמור ו-ווטרס. אמו של תורגרסון היא עד היום חברתה הטובה ביותר של אמו של ווטרס, ולכן ווטרס ותורגרסון נהיו חברים בערך מגיל 5. בתיכון הכיר תורגרסון את בארט, שנהיה אחד מחבריו הקרובים ביותר, ולאחר מכן את גילמור, שנהיה גם הוא, ברבות הימים, החבר הכי טוב שלו. תורגרסון נסע ללמוד באוניברסיטה בלידס, ואח"כ למד קולנוע בלונדון. בשנים האלו (אמצע שנות השישים), ניתק הקשר בינו לבין חבריו משכבר. הקשר התחדש רק בשנת 1967, לאחר שהפלויד כבר זכו לפרסום והצלחה, ומצבו של בארט החל להתדרדר. הפלוידים פנו אל תורגרסון בבקשה שיסייע להם עם בארט, בשל קשריו האישיים אתו. בעצם, הם רצו שהוא "יתווך" בינם לבין בארט. אבל תורגרסון היה אז, כמו רוב האמנים, מסטול רוב הזמן ובאופן כללי לא מאוזן. או שסתם היה חסר לב. הוא לקח את בארט אליו הביתה (דירה בלונדון, אותה חלק עם אחרים), אבל לא עצר את בארט מלהמשיך לקחת סמים, ואף נעל אותו פעם בארון, כאשר בארט סבל מטריפ גרוע. כך, על פי השמועה (והעדויות). תורגרסון עצמו אומר שהוא "לא זוכר" דבר כזה, אך שהתסריט הוא "סביר". בהמשך, לדבריו, הוא יעץ ללהקה לזרוק את בארט, בטענה שהוא מהווה "נטל" עליהם. וזה עוד לא הכל. באמצע שנות השבעים, בעקבות המאמר הגדול שכתב ניק קנט ב-NME על בארט, החליטה חברת התקליטים להוציא מחדש את שני אלבומי הסולו שלו, Madcap Laughs ו-Barrett, במארז כפול מהודר. באותה תקופה, הפקה כזו היתה נדירה, בשל עלותה הגבוהה, ובאופן כללי כמעט ולא היו הוצאות-מחודשות של אלבומים. חברת התקליטים בקשה מתורגרסון - שהיה המעצב ה"רשמי" של הפלויד - לעצב עטיפה לאלבום. תורגרסון לא חשב פעמיים, והלך לחפש את בארט כדי לצלם אותו לעטיפה, למרות שידע היטב מה מצבו. בארט התגורר אז בדירה שכורה בלונדון. הוא פתח לו את הדלת, אך כשהבין מה תורגרסון רוצה ממנו, טרק את הדלת בפניו. תורגרסון חזר שנית. הפעם בארט לא ענה לו כלל. ברבות הימים, הסתכסך תורגרסון גם עם ווטרס, חברו מילדות. השניים לא מדברים מאז 1980 בערך, ומשמיצים זה את זה בראיונות. ולמרות חברותו הקרובה עם גילמור, גם אתו הוא הסתכסך, בסביבות הוצאת האלבום The Division Bell, אך כנראה שההדורים ביניהם יושבו.
וגם לא כל הפרטים בו ידועים. מראיונות עם תורגרסון - שבד"כ מדבר בגילוי לב - ומהביוגרפיות של הפלויד, עולה התמונה הבאה: תורגרסון היה חלק מקליקה של צעירים בעלי נטיות אמנותיות, שגדלו בקיימברידג' בשנות השישים. בחבורה הזו היו חברים גם בארט, גילמור ו-ווטרס. אמו של תורגרסון היא עד היום חברתה הטובה ביותר של אמו של ווטרס, ולכן ווטרס ותורגרסון נהיו חברים בערך מגיל 5. בתיכון הכיר תורגרסון את בארט, שנהיה אחד מחבריו הקרובים ביותר, ולאחר מכן את גילמור, שנהיה גם הוא, ברבות הימים, החבר הכי טוב שלו. תורגרסון נסע ללמוד באוניברסיטה בלידס, ואח"כ למד קולנוע בלונדון. בשנים האלו (אמצע שנות השישים), ניתק הקשר בינו לבין חבריו משכבר. הקשר התחדש רק בשנת 1967, לאחר שהפלויד כבר זכו לפרסום והצלחה, ומצבו של בארט החל להתדרדר. הפלוידים פנו אל תורגרסון בבקשה שיסייע להם עם בארט, בשל קשריו האישיים אתו. בעצם, הם רצו שהוא "יתווך" בינם לבין בארט. אבל תורגרסון היה אז, כמו רוב האמנים, מסטול רוב הזמן ובאופן כללי לא מאוזן. או שסתם היה חסר לב. הוא לקח את בארט אליו הביתה (דירה בלונדון, אותה חלק עם אחרים), אבל לא עצר את בארט מלהמשיך לקחת סמים, ואף נעל אותו פעם בארון, כאשר בארט סבל מטריפ גרוע. כך, על פי השמועה (והעדויות). תורגרסון עצמו אומר שהוא "לא זוכר" דבר כזה, אך שהתסריט הוא "סביר". בהמשך, לדבריו, הוא יעץ ללהקה לזרוק את בארט, בטענה שהוא מהווה "נטל" עליהם. וזה עוד לא הכל. באמצע שנות השבעים, בעקבות המאמר הגדול שכתב ניק קנט ב-NME על בארט, החליטה חברת התקליטים להוציא מחדש את שני אלבומי הסולו שלו, Madcap Laughs ו-Barrett, במארז כפול מהודר. באותה תקופה, הפקה כזו היתה נדירה, בשל עלותה הגבוהה, ובאופן כללי כמעט ולא היו הוצאות-מחודשות של אלבומים. חברת התקליטים בקשה מתורגרסון - שהיה המעצב ה"רשמי" של הפלויד - לעצב עטיפה לאלבום. תורגרסון לא חשב פעמיים, והלך לחפש את בארט כדי לצלם אותו לעטיפה, למרות שידע היטב מה מצבו. בארט התגורר אז בדירה שכורה בלונדון. הוא פתח לו את הדלת, אך כשהבין מה תורגרסון רוצה ממנו, טרק את הדלת בפניו. תורגרסון חזר שנית. הפעם בארט לא ענה לו כלל. ברבות הימים, הסתכסך תורגרסון גם עם ווטרס, חברו מילדות. השניים לא מדברים מאז 1980 בערך, ומשמיצים זה את זה בראיונות. ולמרות חברותו הקרובה עם גילמור, גם אתו הוא הסתכסך, בסביבות הוצאת האלבום The Division Bell, אך כנראה שההדורים ביניהם יושבו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.