"למה זה מגיע לי"?

[דליה ח]

"למה זה מגיע לי"?

את השאלה הזאת שאל עומרי עטיה את אמא שלו, אחרי ששמע שהמחלה חזרה אליו. שאלה פשוטה כל כך של ילד קטן שלא מבין למה הוא נועד לסבול. למה זה מגיע להם ??????? למה בכלל צרייכים ילדים קטנים להלחם במשהו שגדול עליהם כל כך? שיקראו להם גיבורים שנאבקים במחלה? למה שלא שיקראו להם גיבורים שניצחו במשחק ספורט ? למה שלא יגדלו ליהנות בכל כל הרבה הנאות שהעולם מציע ? כל כך הרבה למה יש לנו, והבכי קורע הלב של אמא שרק איבדה את בנה מהדהד לי בראש כל הלילה. שנהיה בריאים ולא נצטרך לשאול שאלות כאלה.....................דליה

 

[eaz1514]

דליה, זה המשפט שתפס אותי הכי הרבה

כידוע לכם אני ב"סרט" הזה חייתי במשך 5 שנים. מרונן לא שמעתי אף פעם למה? איך? מה יהיה? רונן לקח את זה כמשוכות שצריך לעבור. כל מכה והיו הרבה מאוד לאורך הדרך, הוא אמר לא נורא אמא, נעבור גם את זה. ביום שרונן אמר לי אמא הפעם אני מיואש, זמנו תם. אחרי חודשיים הוא כבר לא היה. אני לא יודעת מאיפה הילדים האלה לוקחים את הכוחות לעבור את הגהינום הזה שנקרא לוקמיה והשתלת מח עצם. אף אחד שלא ראה מקרוב לא יכול לקלוט אני כל כך מעריצה את כולם על הכוחות, על הסבל שהם עברו, על האופטימיות והתקוה. הלואי והם ימצאו מנוחה במקום שהם נמצאים עכשיו. אילנה, אמא של רונן

 

[דליה ח]

אילנה, חשבתי על כל ההורים כאן ...

שהתמודדו עם אותו מצב. ילדים צעירים, בוגרים, הם עדיין הילדים שלנו. הסדר הנכון בעולם השתנה. הם אלה שהיו צריכים לעמוד על קברינו. הם אלה שהיו צריכים לחגוג עוד הרבה ימי הולדת אחרינו. הפורום הזה לא היה צריך להתקיים. לסבל של הילדים האלה אין מחילה, שום הסבר לא יניח את הדעת. אנחנו צריכים כאן לב רחב מאוד להכיל את כל הסבל והכאב של כולם. ולשמחתי לכולם כאן יש כזה.

 

[eaz1514]

דליה, תודה על ההבנה ועל הלב הרחב של כולם

הזכרתי שהיום היתה לאבא אזכרה 10, כ"א באייר יום ששי בדיוק כמו לפני 10 שנים. אני נטולת יכולת לבכות, אצל אבא אני חייבת לאמר תהילים מתוך כבוד לאמא המילים עבורי ריקות ובזמן שאני קוראת בקול רם עבור אמא מחשבותי נודדות, על אבא, על רונן, על הסבל של שניהם, על מותו הצפוי בגיל של אבא בגיל 74 אחרי 5 שנות סבל. נזכרתי כשיצאתי מבית החולים בבקר מותו עם אמא ובעלי, מלמלתי אין לי אבא יותר ואני בת 42 כמעט 43. אז אמרתי לבעלי אני לא רוצה לראות בית חולים יותר בחיים. צחוק הגורל כעבור 3 שבועות רונן אושפז ובתי חולים הפכו לבית שלנו. כשהזדמן לי הלכתי לאבא, בקשתי ממנו רק בקשה קטנה אחת, אבא שמור לי על רונן, אל תתן שיקחו לי אותו, הוא כל כך צעיר. תפילותי לא נענו, רונן הלך. והוא בן 22. כל ילד שהולך משאיר אחריו עולם מנופץ, ל"בני המזל " שבינינו זה מחזק אותנו ומאפשר לנו לחזור אט אט לשגרה מסוימית, הרי כל הסבל לא היה לשאו, לא ניתן לסרטן גם לקחת לנו את היקר לנו מכל וגם להרוס לנו את החיים, עבורי כל ילד שהולך אחרי מלחמה עיקשת וכואבת זה עוד סיבוב של הסכין, שוב הצפה של זכרונות של מאבקים אין ספור, שעות של סבל, שעות וימים של אי וודאות, של ריצות והתרוצצויות בחיפוש אחרי פתרון, ברוב המאבקים ניצחנו אבל במלחמה הפסדנו. שבת רגועה לכולם אילנה, אמא של רונן

 

[דנדוש2009]

הי דליה

שהתגלתה המחלה בדניאל ובתחילת ההתמודדות הייתי שואלת "למה זה הגיע לה או לנו?" חמותי אמרה לי בתחילת הדרך שזה הקלף שקבלנו ועם זה נתמודד, והאמת עשינו את זה בצורה מלאת חיים וכמעט מושלמת לדעתי... עם השנים חשבתי שהצלחנו "לשדרג" את הקלף ולהפיק ממנו את המירב ואכן דניאל התמודדה עם מצבה בצורה מעולה,היו לה מלאים ומאושרים הרבה יותר מילדים שהגרילו "קלף טוב" - אז למה זה הגיע לה!!!!

 

[דליה ח]

דנדוש,השאלה לעולם תישאר פתוחה................

הדבר הראשוני שעלה בראשי אחרי שהודיעו לי שאודליה כבר לא החזיקה מעמד, זה שהיו לה חיים מלאים ומאושרים. וכל פעם שהייתי בהתמוטטות , זה צץ לי בראש שוב ושוב. חשבתי על זה שזו טיפת נחמתי היחידה. היא היתה מאושרת עד לרגע האחרון, מוכנה לחיים חדשים עם בן זוג אהוב ואוהב. ילדה בת 26 מפונקת, ממצה את החיים, ואהובה על כולם. דניאל שלך היתה ילדה מאושרת, זה היה בשליטתך ובזה הצלחת. הרבה מאוד ילדים, גם בריאים לחלוטין ,לא זוכים להיות מאושרים.

 

[ariane]

שאלה כל כך מוכרת לי

כן, כשרפאל נולד והתברר שהוא חולה שאלנו למה זה מגיע לנו. אבל היה לי תקווה שהכי יהיה בסדר בסוף... ובאמת בחודשים האחרונים כך היה. רפאל היה נפלא, התקדם כל כך, הייתי בטוחה שהכל מאחורינו וביום ראשון הנורא הזה הלך לגן ולא חזר. לא האמנתי שאני קוברת עוד ילד, ילד שלישי אני צריכה להתאבל עליו. אז באמת נשאלת השאלה למה זה קורה לנו, מה עשיתי לא נכון בחיי. למה הורים צריכים לקבור את הילדים שלהם. כל כך אין צדק בזה. מצד שני אני כל כך גהה שנתנה לי הזכות להיות אמא של ילד כה מדהים שלימד אותי כל כך הרבה דברים, רציתי להמשיך איתו את הדרך עוד קצת, אבל הוחלט אחרת ... והכאב אינסופי, הגעגועה גדל מיום ליום. ויש עוד הרבה שאלות ללא תשובה.

 

[שרון123]

גם אותי הכתבות עליו עירערו לגמרי

לראות את אמא שלו בוכה, ולדעת מה העתיד שצפוי לה.... זה שובר את הלב