למה? ככה.
"תיכף אני ארצה שתלכו מפה שאוכל כבר ליפול בשקט שלא תראו את הפצעים נפערים שנשאר לבד ונשבר לאט. תוותרו כבר ותלכו מפה שאוכל כבר לצעוק בשקט בלי המבט הקרוע שלכם שנשאר לבד ונשבר לאט. תיכף אני ארצה שתלכו מפה לא אפחד ליפול לא אפחד לגדול לטבוע או לשוט לחיות או למות". טוב, אז עכשיו 3:35, שישי בלילה, הרגע חבריי סיימו את ההתנחלות ההמונית שלהם אצלי בבית. ואני פה, כמו תמיד מבואסת, והם שמחים. אולי אני זאת שהורסת לעצמי את הערב עם כל הרחמים העצמיים האלה שתוקפים אותי כשהם כאן... והם, לא יודעים כלום, חושבים שאני "לא זורמת", ושאני תמיד רצינית כזאת... ואני לא מאשימה אותם, כי אני בחרתי שלא לספר... אבל ציפיתי לפחות מחברה טובה לקצת טאקט..... משום מה, השיר זה תקוע לי בראש כמעט כל יום בחודש וחצי האחרון. קשה, קשה להיות בסביבה של אנשים שהבעיה הכי רצינית שלהם זה שנגמרו הכרטיסים להופעה שהם רצו ללכת אליה, או במקרה הגרוע- להתלבט אם כדאי לצאת או לא כדאי לצאת עם הידיד שרוצה אותך... והם רוצים שאני אספר.. צריך לחלוק.. ולמה? אם אני יודעת את הסודות הכי קשים של כל החברות של החברה שלי, אז למה שהן לא ידעו את שלי? כדי שהם יתנהגו שונה לידי? וכשהם חושבים שאני לא ישמע הם ידברו על איך לנסות לעזור, חבורת ילדים קטנים... וירגישו שאני האחת המתוסבכת הזאת... הייתי רוצה לדעת שיש לפחות את האדם האחד הזה, שנשאר איתי בסוף הערב, שרואה שמשהו לא בסדר, שיודע למה אני ככה. שלא אכפת לי בכלל מה הם חושבים עלי כי אני יודעת שהוא לא שופט... ולא מבקר.. והוא פה, מקשיב, לי, רק לי. אבל אין.
"תיכף אני ארצה שתלכו מפה שאוכל כבר ליפול בשקט שלא תראו את הפצעים נפערים שנשאר לבד ונשבר לאט. תוותרו כבר ותלכו מפה שאוכל כבר לצעוק בשקט בלי המבט הקרוע שלכם שנשאר לבד ונשבר לאט. תיכף אני ארצה שתלכו מפה לא אפחד ליפול לא אפחד לגדול לטבוע או לשוט לחיות או למות". טוב, אז עכשיו 3:35, שישי בלילה, הרגע חבריי סיימו את ההתנחלות ההמונית שלהם אצלי בבית. ואני פה, כמו תמיד מבואסת, והם שמחים. אולי אני זאת שהורסת לעצמי את הערב עם כל הרחמים העצמיים האלה שתוקפים אותי כשהם כאן... והם, לא יודעים כלום, חושבים שאני "לא זורמת", ושאני תמיד רצינית כזאת... ואני לא מאשימה אותם, כי אני בחרתי שלא לספר... אבל ציפיתי לפחות מחברה טובה לקצת טאקט..... משום מה, השיר זה תקוע לי בראש כמעט כל יום בחודש וחצי האחרון. קשה, קשה להיות בסביבה של אנשים שהבעיה הכי רצינית שלהם זה שנגמרו הכרטיסים להופעה שהם רצו ללכת אליה, או במקרה הגרוע- להתלבט אם כדאי לצאת או לא כדאי לצאת עם הידיד שרוצה אותך... והם רוצים שאני אספר.. צריך לחלוק.. ולמה? אם אני יודעת את הסודות הכי קשים של כל החברות של החברה שלי, אז למה שהן לא ידעו את שלי? כדי שהם יתנהגו שונה לידי? וכשהם חושבים שאני לא ישמע הם ידברו על איך לנסות לעזור, חבורת ילדים קטנים... וירגישו שאני האחת המתוסבכת הזאת... הייתי רוצה לדעת שיש לפחות את האדם האחד הזה, שנשאר איתי בסוף הערב, שרואה שמשהו לא בסדר, שיודע למה אני ככה. שלא אכפת לי בכלל מה הם חושבים עלי כי אני יודעת שהוא לא שופט... ולא מבקר.. והוא פה, מקשיב, לי, רק לי. אבל אין.
