exexexexcited
New member
למה לא בעצם
מכונית פנתה ימינה. שונצינו. ראיתי את שלט הכתובת של הרחוב שכל פעם שאני רואה אותו, שוב ניצוץ של התרגשות, אותו ניצוץ מוכר, מכה בי. וכשאני עוברת לידו באור יום, ניצוץ מוכר של געגוע וחיוך סודי קטן ופנימי עולה בי. רונה קינן. געגוע. חיוך. ומרחק עצום, שלעולם, לעולם לא יתאדה. רגע של חיפוש. אני מוצאת את עצמי בסוף התור, בין אנשים. שתיים מחזיקות ידיים, שניים מתלחשים: כן, כן זה לגמרי נכון. וצחקוק בוקע מכיוונם. אני מרגישה לרגע בודדה, יודעת שוב שהבאתי את זה על עצמי. מסתכלת מאחורי, מהצדדים. מקבלת מבטים קפואים. ולאט לאט מבליחה מחשבה: זה רק בראש. כולם פה אחלה. והתור משתרך, הפקק מתנועע. בין לבין לא חושבת על כלום. ואז האור נכבה אצלך. והאור נדלק אצלה. והיא עולה. וכל התוך שהשתרך לידך אוהב אותה כמוך, וזה נותן לך לרגע לאהוב אותם גם, ותוך שנייה בדיוק בגלל זה לשנוא אותם. ובשנייה השלישית כבר למי אכפת. כי היא שם, אז למי אכפת. למי אכפת שאי אפשר כי אי אפשר כי אי אפשר, אם את שרה את זה? קול פנימי אומר לי בקוד פנימי: זה התחיל מזה. אבל אנשים לא מבינים. זה כמו חוט בין לב ללב שמשדר חד צדדיות, ומה שהכי כואב זה שחד הצדדיות הזו צבועה. מכוסה. נחמדה. אבל אנשים לא יבינו בחיים. אנשים יחשבו שכל זה לא אמיתי. שזה סתם, זה ריגוש, זה הגיל הזה, זה הגיל הזה. בטח היא שונאת, שמרגישים אליה ככה. מחשבה שלא רציתי להעלות, עולה. בטח היא שונאת את זה. איך אפשר שלא? כפייתיות, אובססיביות, ואת לא מכירה אותה. ככה לפחות הם אומרים, האנשים מהתור, המתלחשים, המצחקקים, המחזיקים ידיים. הידיים שלי רק למחוא כפיים יודעות. אבל הם אומרים. וזה מחלחל, ומחלחל, ומרעיל אותך מבפנים. אלף מחשבות, ואלף התרגשויות שאדבר, או אצרח, או אשיר, או אצחק אותן אחרי ההופעה. והם או ינסו להבין, ישימו יד על כתף. אבל זה לא יתאים. או רק יסתכלו בלי לומר כלום. ואני, כרגיל, אשאר עם אלף ההתרגשויות שלי לבד. רק עם עצמי. אף אחד אף פעם לא ירגיש ככה כמוני. ואני אוהב את זה, כי כבר למדתי את זה ואני מכירה את זה. אז לא יהיה לי אכפת. אני אענה מה שאני רוצה. ולפעמים אני לא אדע כלום. עם עצמי, עם השקט הנצחי, אני לא אדע כלום. רק שאי אפשר יותר, אי אפשר יותר עם המרחק. ועם מה שאני מרגישה, שאני גם לא יודעת אם אני לא מצליחה, לא יכולה, או לא רוצה להעלות אותו למילים. אבל הוא חזק. והוא אליה, אליה. אל העיניים. הקול. הידיים. המילים. המנגינות. אבל בעיקר אל... אל משהו שאני לא יודעת מהו. פשוט, אליה. וזה לא התאהבות. וזה ממש לא הידלקות. אבל זה כן אהבה. ולא אכפת לי לצאת למלחמה נגד כל מי שיגיד שאי אפשר לאהוב את מושא הערצתך, את הזמרת על הבמה, את מי שאתה לא מכיר, וגם לא תכיר. אז זה כרוך בקושי, וריסון ואיפוק שקשה לשלוט עליהם, ושלא שולטים עליהם. וגעגוע תמידי, עוקצני, פנימי, למה שהיה יכול להיות. אולי. למה שהיה, קצת היה, עם הגברה ובמה, אבל היה - ונגמר. אבל כמו שזה שואב זה נותן כוח.
מכונית פנתה ימינה. שונצינו. ראיתי את שלט הכתובת של הרחוב שכל פעם שאני רואה אותו, שוב ניצוץ של התרגשות, אותו ניצוץ מוכר, מכה בי. וכשאני עוברת לידו באור יום, ניצוץ מוכר של געגוע וחיוך סודי קטן ופנימי עולה בי. רונה קינן. געגוע. חיוך. ומרחק עצום, שלעולם, לעולם לא יתאדה. רגע של חיפוש. אני מוצאת את עצמי בסוף התור, בין אנשים. שתיים מחזיקות ידיים, שניים מתלחשים: כן, כן זה לגמרי נכון. וצחקוק בוקע מכיוונם. אני מרגישה לרגע בודדה, יודעת שוב שהבאתי את זה על עצמי. מסתכלת מאחורי, מהצדדים. מקבלת מבטים קפואים. ולאט לאט מבליחה מחשבה: זה רק בראש. כולם פה אחלה. והתור משתרך, הפקק מתנועע. בין לבין לא חושבת על כלום. ואז האור נכבה אצלך. והאור נדלק אצלה. והיא עולה. וכל התוך שהשתרך לידך אוהב אותה כמוך, וזה נותן לך לרגע לאהוב אותם גם, ותוך שנייה בדיוק בגלל זה לשנוא אותם. ובשנייה השלישית כבר למי אכפת. כי היא שם, אז למי אכפת. למי אכפת שאי אפשר כי אי אפשר כי אי אפשר, אם את שרה את זה? קול פנימי אומר לי בקוד פנימי: זה התחיל מזה. אבל אנשים לא מבינים. זה כמו חוט בין לב ללב שמשדר חד צדדיות, ומה שהכי כואב זה שחד הצדדיות הזו צבועה. מכוסה. נחמדה. אבל אנשים לא יבינו בחיים. אנשים יחשבו שכל זה לא אמיתי. שזה סתם, זה ריגוש, זה הגיל הזה, זה הגיל הזה. בטח היא שונאת, שמרגישים אליה ככה. מחשבה שלא רציתי להעלות, עולה. בטח היא שונאת את זה. איך אפשר שלא? כפייתיות, אובססיביות, ואת לא מכירה אותה. ככה לפחות הם אומרים, האנשים מהתור, המתלחשים, המצחקקים, המחזיקים ידיים. הידיים שלי רק למחוא כפיים יודעות. אבל הם אומרים. וזה מחלחל, ומחלחל, ומרעיל אותך מבפנים. אלף מחשבות, ואלף התרגשויות שאדבר, או אצרח, או אשיר, או אצחק אותן אחרי ההופעה. והם או ינסו להבין, ישימו יד על כתף. אבל זה לא יתאים. או רק יסתכלו בלי לומר כלום. ואני, כרגיל, אשאר עם אלף ההתרגשויות שלי לבד. רק עם עצמי. אף אחד אף פעם לא ירגיש ככה כמוני. ואני אוהב את זה, כי כבר למדתי את זה ואני מכירה את זה. אז לא יהיה לי אכפת. אני אענה מה שאני רוצה. ולפעמים אני לא אדע כלום. עם עצמי, עם השקט הנצחי, אני לא אדע כלום. רק שאי אפשר יותר, אי אפשר יותר עם המרחק. ועם מה שאני מרגישה, שאני גם לא יודעת אם אני לא מצליחה, לא יכולה, או לא רוצה להעלות אותו למילים. אבל הוא חזק. והוא אליה, אליה. אל העיניים. הקול. הידיים. המילים. המנגינות. אבל בעיקר אל... אל משהו שאני לא יודעת מהו. פשוט, אליה. וזה לא התאהבות. וזה ממש לא הידלקות. אבל זה כן אהבה. ולא אכפת לי לצאת למלחמה נגד כל מי שיגיד שאי אפשר לאהוב את מושא הערצתך, את הזמרת על הבמה, את מי שאתה לא מכיר, וגם לא תכיר. אז זה כרוך בקושי, וריסון ואיפוק שקשה לשלוט עליהם, ושלא שולטים עליהם. וגעגוע תמידי, עוקצני, פנימי, למה שהיה יכול להיות. אולי. למה שהיה, קצת היה, עם הגברה ובמה, אבל היה - ונגמר. אבל כמו שזה שואב זה נותן כוח.
