למה לחטט בעבר?

[nature1]

למה לחטט בעבר?

כי גם כשאני לא רוצה לחטט בעבר, העבר מחטט בי. אז פשוט אין ברירה כי גם אם אנסה לברוח זה יתפוס אותי. תמיד. בכל מקום. אז אני יכולה להגיד שמה שהיה היה. שהיום אני כבר אדון לעצמי ואי אפשר להתעלל בי ולכן גם לעבר אין שום השפעה. אבל העבר לא מרפה. עם כל זה שהוא עבר הוא תופס אותך גם בהווה. בכל מקום. אז מה הפתרון האחר? להמשיך לכעוס ולהאשים? גם אם זה נכון ומוצדק, מה יוצא לי מזה? נכון, היא אמא שלי היא הביאה אותי לעולם ולכן היתה אמורה להיות הראשונה שתדאג ותאהב אותי. אבל במקום זה "זכיתי" לאמא אחרת. שמשפילה ודורכת. אז לברוח? ניסיתי ואי אפשר. ולחטט בפצעים? להמשיך לכעוס ולהאשים? מה יוצא לי מזה? מבולבלת.

 

[צוות מקום]

אתה מצד אחד אומרת

"לעבר אין שום השפעה" ומיד אחרי זה את כותבת רשימה שלמה של השפעות... לא, זה לא אומר להסתובב שנים עם טינה וכעס, אבל זה כן אומר לברר לעצמך את מה שהיה, איך זה השפיע ומשפיע, להפוך למודעת להשפעות האלה משמע לבחור לשלוט בהן. להחליט איזו השפעה רצויה מבחינתך ובאיזו השפעה את תלחמי, לא תתני לה להיות חלק מחייך יותר, כי מעתה את מודעת וזה לא משפיע אוטומטית. וככל שזה נוגע לדברים קשים שעוברים, השתיקה לא משרתת את ההתמודדות וההחלמה. רק את ההכחשה. כך שכאשר תרגישי שההכחשה שרתה את מטרתה, שהיא אולי לאפשר לכאב החד להירגע, על מנת שאפשר יהיה להמשיך בברור הפנימי, יש לך מקום לדבר ולהמשיך את העבודה עם עצמך, על העבר שהיה. והברור הזה יכול להוביל גם ליכולת שלך להבין את הצד השני, דווקא אפילו להרגיע את הטינה ואולי לשאול אותו שאלות על מה שהיה. כי הזכרונות לא פעם שייכים לילדה שהיית. לבוא היום, כאישה הבוגרת שאת, זה לא פעם לתקן את הזיכרונות הילדיים שהיו.

 

[nature1]

מסכימה איתך..

כן, באותו משפט שכתבתי "לעבר אין שום השפעות" כתבתי את זה באירוניה מסויימת. הכוונה היא שהרבה פעמים אני אומרת לעצמי: מה שהיה היה והיום אני אדון לעצמי ואין שום סיבה שזה ישפיע עליי. אבל אם אני רוצה או לא זה כן משפיע. את המילים הפוצעות ששמעתי ממנה אני ממשיכה לשמוע גם היום. בין אם אני רוצה ובין אם לא, הן מהדהדות כל הזמן. אז כששואלים אותי למה זה קורה לך, נמאס לי כבר לחזור כל הזמן על אותם דברים: אמא שלי התעללה בי רגשית... וכל ההסבר הזה. נמאס לי כבר לדוש בזה ולפעמים באמת נראה ששום דבר כבר לא ייצא מזה. כלומר מהחזרה שוב ושוב על אותו דבר. אז לפעמים אני נפגעת סתם ככה מאנשים בלי לדעת למה אני נפגעת. רק יותר מאוחר אני מבינה שזה בגלל ששמעתי אותה. את המילים הפוצעות. את ההשפלות. ולא, אני לא מכחישה. ההפך הוא הנכון. אבל כמה אפשר עוד להגיד: זה הכל בגללה. זה נראה לי כאילו התנערות מאחריות. ואולי זה באמת מתאים לאותה ילדה קטנה שבי, חסרת אונים וזקוקה להגנה. אבל זה לא מתאים לאשה הבוגרת. אז בדיוק כמו אז אני חוזרת ונפצעת שוב ושוב. אולי בעצם עוד לא התבגרתי. אולי בסופו של דבר אני עדיין ילדה קטנה.

 

[צוות מקום]

גם וגם

יש את הילדה הקטנה, זו שנפגעת, אבל בצידה יש את האישה הבוגרת, שיכולה להגיד לה למה היא נפגעת (כי זה מחבר לכאב הישן ההוא) ואז זה כואב קצת פחות. כי אין עוד את ייחוס אותה זדוניות לאנשים של ההווה, כי הפגיעה היא ברובה כמו רוח רפאים מהעבר. וההבנה הזו מקילה, עוזרת לשמור על קשרים של ההווה, לא לתת לרוחות של העבר שלטון מוחלט בך בהווה. ומותר לך לזכור, ודווקא כל עוד את זוכרת, אומרת את זה אפילו, זה שולט בך פחות. באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר נועלים את הדברים עמוק בפנים, הם משפיעים הרבה יותר ומפעילים אותך אוטומטית, ללא היכולת שלך להתערב ולהגיד "עד כאן".