למה לי לקחת ל-

[debby12]

למה לי לקחת ל-

בסולם של אחד עד עשר, עד כמה אתן נוטות לקחת ללב דברים? דברים בעבודה? דברים אישיים/חברתיים? דברים משפחתיים?

האם לדעתכן אפשר לשפר את התכונה הזו? ומצד שני - האם רצוי לשפר אותה?

<הולכת לחשוב קצת>

 

[mykal]

לפני תשובה

אומר שני דברים כלליים עקרוניים מבחינתי.
1)כל עוד יש לי לב--טניאדם רגיש ואכפתי--ולוקח ללב בהחלט,
וזה נראה לי נכון לגבי כל אדם, אלא שרגישויות משתנות לגבי בני אדם שונים,
וגם אולי לאדם עצמו --יש מפלסים שונים בתקופות שונות של חייו.
2)לגבי החלוקה לענינים/נושאים שונים--שוב מי שרגיש רגיש בכולם,
אבל בהחלט שענינים משפחתיים הם משמעותיים ונלקחים ללב יותר מענינים
של שכנים,מענינים של מערך יחסים בחברויות שונות, לא בכולם
יש אותה קרבה ואותה אכפתיות.

ועכשיו לגבי עצמי--כשהייתי בעבודה, אכפת היה לי מאוד, ולקחתי ללב כשלון של תלמידים בכל מיני תחומים כמו בגרויות חברויות שלהם וכד'
וכשהעירו לי--אמרתי ביום שלא יהיה לי אכפת ולא אקח ללב אבין שאיני צריכה להיות פה. ואני בהחלט עומדת מאחורי האמירה הזו.
לגבי מנהלים, בהחלט כשהיה לי לא נעים לא נשארתי ועברתי לבי"ס אחר,
בלי ריב, בנחת חיפשתי מקום שיהיה נעים.
לגבי משפחה, אני באתי ממשפחה חמה מחבקת ואוהבת, ונקלעתי לעין הסערה
במשפחה אחרת--נעלבתי וזזתי, ניתקתי.

בתקופה האחרונה עברתי 3 שנים קשות עם בת חולה, שנפטרה לפני מחודש,
הפכתי להיות אדם מפוצל, מבחוץ כאילו חזקה עבור כולם, (בעלי הילדים שלי הנכדים ) אבל אני אדם שבור וכואב --בוכה בלילות לא ישנה--כאב שלא מרפה.

כן הלב שבור, מרוסק, לוקחת ללב . לאדומה לשום דבר שהכרתי קודם.

 

[אישה בחופשה]

נורא קשה לדרג, כי לפעמים דברים שלקחתי ללב נורא- שכחתי

(אולי הדחקתי).
ודברים שאפילו לא נוגעים בי נשארו...... (לדוגמא סיטואציה שראיתי ברחוב וכל פעם שאני עוברת שם אני נזכרת

)

משפחתיים אני לא לוקחת ללב. מבליגה כי זה המשפחה (גם לנושאים מהצד של האיש )

 

[עדיקים]

למה לי באמת לקחת ל-

?

למרות שעברתי מלא תהליכים ושינויים בשנים האחרונות והשתפרתי עדיין לוקחת ללב דברים שצריכה לשחרר קצת יותר.
אני חושבת שהייתי עשר והיום אני חמש.
אני חושבת שאפשר לשפר את התכונה אבל אי אפשר להעלים אותה כשאתה כזה.
לשאלתך האם רצוי לשפר? רק אם זה פוגע בך ובהתנהלות שלך. אצלי זה פגע המון ולכן רציתי את השינוי.

 

[חייבתלהגיב]

לא לוקחת כלום ללב. הדבר היחיד

שהייתי צריכה להתגבר עליו הוא ההבנה שחוק מרפי הוא נכון, ושום דבר לא הולך חלק. ברגע שהבנתי את זה, הכל בסדר - כל השיבושים והמהמורות (ביורוקרטיה, למשל, שפעם הרגה אותי) הופכים לצפויים ואני לא לוקחת ללב.
מכרתי לפני שנה אוטו למישהו מבוגר ממני בעשרות שנים - והוא הראה לי שעוד יש לי לאן לשאוף בכמה רגוע הוא היה כשהכל השתבש בבנק - כשבמפורש (הוא אמר, פשוט) הסיבה שהוא לא לקח ללב היא שגם הוא כבר למד את הלקח הזה ושדברים תמיד משתבשים ואין מה לצפות למשהו אחר, אבל היו לו הרבה יותר שנים להפנים אותו לחלוטין.

דבר אחד שלכאורה לא התגברתי עליו הוא שבישיבות בבית הספר על הילדות אני עדיין בוכה כמעט תמיד (אם כי בישיבה האחרונה כבר ממש היו רק טיפה דמעות בעיניים, והייתי גאה בעצמי!) - אבל זה לא כי אני לוקחת את זה קשה ואחרי זה חושבת על זה כל הזמן או משהו, זה פשוט מה שזה.