למה, למה זה קורה לי :\
הייתי בצבא, סבלתי כל כך, יצאתי. היה לי את החופש שלי, היה טוב נכנסתי לשירות הלאומי ביקשתי לעבוד עם ילדים, כי אם זאת שנת התנדבות מצידי, שאני אעשה את הדבר שאני הכי רוצה לתקופת זמן הזאת נכנסתי לגן ילדים, חדש, דמוקרטי, נפתח השנה והייתי חלק מההקמה, צוות מקסים, ילדים נפלאים...לא יכולה לתאר בכלל כמה שאני אוהבת את הילדים. אמנם אני שם רק 3 שבועות אבל את השינוי שקרה בי אי אפשר לתאר אני מאושרת. הייתי מאושרת, לפחות. לראשונה בחיי שמחתי לקום בבוקר, שמחתי! חיכיתי ללכת לעבודה הייתי בנאדם חדש, היו לי חיוכים! החברים שלי אמרו שאני שונה, והשינוי כולו לטובה, מי היה מאמין שאפשר להעביר איתי שעות על גבי שעות בהן אני לא מפסיקה לחייך... היה לי טוב, ממש טוב. אבל היום, טלפון מהרכזת שירות לאומי שלי "נטע, היי זאת לילך, יעל המנהלת דיברה איתך?" "לא...על מה?" "דיברנו כבר שבוע שעבר והיא אמרה שהיא תדבר איתך השבוע..." "המממ לא, לא דיברה איתי....אפשר לשאול על מה?" "לא משנה, אולי אם היא לא דיברה היא החליטה שלא..." "שלא מה?" "לא משנה, תגידי לה לדבר איתי" באותו רגע משומה הבנתי שחדשות טובות אני לא אקבל ממנה...התחלתי קצת לבכות, אחרי הכל היה לי כל כך כל כך טוב יצאתי החוצה, דיברתי קצת עם אמא, עם חברות, בכיתי עוד קצת
כשנכנסתי אחת שעובדת בביצפר, שהייתה איתי בצהרון היום, שאלה אותי מה קרה אמרתי לה מה קרה ושאלתי אותה על מה לעזאזל הם מדברים, היא אמרה שהם מתכננים להביא גננת מוסמכת נוספת (סליחה באמת שב19 שנותיי לא למדתי הוראה...:\) ושהתקציב לא מאפשר להשאיר אותי אם יביאו חדשה היא גם הוסיפה שהם לא התכוונו שאני אגלה ככה (כן, זה עוזר לי) ושלא רצו לדבר איתי לפני שהכל סגור. מאז הספקתי לדבר עם המנהלת (שאמרה שנדבר על זה מחר) והרכזת שאמרה שאחרי שהיא תדבר עם המנהלת נראה מה קורה...כמה טוב שאני מעורבת בעניינים שלגמרי נוגעים בי :\ בכל מקרה, מה אני עושה עכשיו :\ בא לי למות, בחיים לא ידעתי שאפשר להיכנ כ"כ לדיכאון מ3 שבועות עבודה בסה"כ מה שגם שנת שירות לאומי מתחילה בספטמבר ועכשיו כבר אין מקומות בטח בשומקום :\
הייתי בצבא, סבלתי כל כך, יצאתי. היה לי את החופש שלי, היה טוב נכנסתי לשירות הלאומי ביקשתי לעבוד עם ילדים, כי אם זאת שנת התנדבות מצידי, שאני אעשה את הדבר שאני הכי רוצה לתקופת זמן הזאת נכנסתי לגן ילדים, חדש, דמוקרטי, נפתח השנה והייתי חלק מההקמה, צוות מקסים, ילדים נפלאים...לא יכולה לתאר בכלל כמה שאני אוהבת את הילדים. אמנם אני שם רק 3 שבועות אבל את השינוי שקרה בי אי אפשר לתאר אני מאושרת. הייתי מאושרת, לפחות. לראשונה בחיי שמחתי לקום בבוקר, שמחתי! חיכיתי ללכת לעבודה הייתי בנאדם חדש, היו לי חיוכים! החברים שלי אמרו שאני שונה, והשינוי כולו לטובה, מי היה מאמין שאפשר להעביר איתי שעות על גבי שעות בהן אני לא מפסיקה לחייך... היה לי טוב, ממש טוב. אבל היום, טלפון מהרכזת שירות לאומי שלי "נטע, היי זאת לילך, יעל המנהלת דיברה איתך?" "לא...על מה?" "דיברנו כבר שבוע שעבר והיא אמרה שהיא תדבר איתך השבוע..." "המממ לא, לא דיברה איתי....אפשר לשאול על מה?" "לא משנה, אולי אם היא לא דיברה היא החליטה שלא..." "שלא מה?" "לא משנה, תגידי לה לדבר איתי" באותו רגע משומה הבנתי שחדשות טובות אני לא אקבל ממנה...התחלתי קצת לבכות, אחרי הכל היה לי כל כך כל כך טוב יצאתי החוצה, דיברתי קצת עם אמא, עם חברות, בכיתי עוד קצת
