למה לקיבוצים מותר לחסום לנו את הכניסה?

[ציוניסט]

למה לקיבוצים מותר לחסום לנו את הכניסה?

תמיד שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, עכשיו בעקבות הכתבה (בקישור למטה) היא מתעוררת מחדש. למה ליישוב או קיבוץ מותר למנוע מאדם שאינו תושב המקום להיכנס אליו. השאלה כמובן גם תקפה לשכונות "פרטיות".
האם אנשי הקיבוץ רכשו את כל הקרקע של הקיבוץ? האם רשומה על שמם בטאבו? למה לתושבי תל אביב או ירושלים אסור לחסום כניסה לערים שלהם?

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4915290,00.html

 

[ש מים]

אכן בעיה

 

[דן רוזנצביג]

הקיבוץ הוא שטח פרטי

מבלי להכנס לנושא שבנספח אודות הבעלות על הנחל - אתייחס לנושא שהצבת בכותרת.
בדיוק כפי שאין אפשרות להכנס ולהסתובב בחצר פרטית ו/או בתוך דירה ו/או בית באופן חופשי וללא הזמנה - כך זה בתחומו של הקיבוץ , המהווה את ביתו הפרטי של הקיבוצניק.
בעיית הרישום בטאבו היא בעיה כואבת ו"שווה" דיון מיוחד.
ת"א, ירושלים ומקומות אחרים הם רכוש ציבורי וכל אחד יכול להסתובב ברחובה של עיר. מה גם שלעיריה קיימת הסמכות לסגור רחובות ולא לאפשר או להגביל כניסה אליהם, בקביעות ו/או באופן זמני.

 

[ציוניסט]

אבל זאת בדיוק השאלה - מדוע זה נחשב שטח פרטי?

האם כאשר אני קונה בית בקיבוץ, אני "קונה גם השטח" של הקיבוץ עצמו? למה כביש בקיבוץ הוא לא רכוש ציבורי ואילו בעיר זה כן רכוש ציבורי?

 

[דן רוזנצביג]

זה מתוקף הגדרתו של הקיבוץ

שכל רכושו הוא רכוש משותף ושייך לכלל חברי הקיבוץ.

היום הקיבוץ משנה את דמותו וכל קיבוץ בחר את דרכו. כיום ניתן לקנות בית בקיבוץ - אבל גם בזאת אין אחידות בין הקיבוצים. החל מהרחבה (שאין לה דבר עם הקיבוץ) ; דרך חברות חלקית; ועד חברות מלאה.

לדעתי הקיבוץ ישאר תמיד מתחם סגור בדיוק כמו בנין רב קומות בעיר בו הכניסה מוגבלת.

 

[ציוניסט]

אם זה החוק, אז זה החוק...

אבל האמת שזה נראה לי לא הוגן. אני חושב שיש הבדל גדול בין לובי של בניין דירות שהוא שטח קטן יחסית שמיועד לעשרות משפחות (שלרוב גם משלמות עליו בזמן הקנייה) מאשר השטח הענק ברחבי הקיבוץ שסגור לשאר האנשים. במיוחד כשכיום הקיבוצים ברובם מופרטים, בונים הרחבות על שטחים חקלאיים, ובנוסף לכך, לא רק קיבוצים מונעים כניסה אלא גם יישובים קהילתיים ומושבים.

 

[דן רוזנצביג]

למה ?

מה יש לך לחפש בתוך שטח המגורים הפרטי של הקיבוץ או המושב.
מה ההבדל בין משפחות הגרות ל"גובה" לבין אלו הגרות ל"רוחב". יש לכבד פרטיותם של בני האדם.

 

[ציוניסט]

זאת התפיסה בעייתית.

התפיסה שרואה את כל הקיבוץ כשטח פרטי, היא זאת שמביאה לכך שקיבוצים ינכסו לעצמם מעיינות, נחלים ושאר אוצרות טבע. זה לא הצורך הפרטי שלי להסתובב ליד בתי קיבוצים אלא העיקרון ששטח שהוא אמור להיות ציבורי, לדעתי, מוגדר הפרטי - על אף שאותם אנשים שהוא שייך להם מעולם לא קנו אותו והוא לא רשום על שמם.
&nbsp
אגב, התפיסה הזאת גם בסופו של דבר מביאה אותנו לשכונות המנותקות מאחורי סורג ובריח בלב הערים. אין לי שום דבר נגד פרטיותם של אנשים, אבל לגדר שטח ענק מסביב לבית כדי לשמור על הפרטיות, לדעתי זה לא הוגן.
&nbsp
דבר נוסף, יש הבדל בין בנייה לגובה ובנייה למרחב מבחינת תושבים על הקרקע - ולכן גם ביחס לשטח ציבורי/פרטי.

 

[ש מים]

למה

 

[ש מים]

מבחינה חוקית/סטטוטורית, החזקה הקניינית במקרה (של קיבוץ) זה דומה (בערך...) ל-"בית משותף".
אבל בנוגע לכבישים, ראוי להבהיר ש-כל עוד השטח לא הופקע (ע"י הרשות המקומית או המדינה, במקרה של כבישים ארציים) הוא נשאר בחזקת הבעלים (מבחינה קניינית). יש דוגמאות רבות למקרים בהם הרשויות התרשלו, או "סתם שכחו" להפקיע את שטח הכביש, ולמרות שסללו אותו והוא משמש ככביש ציבורי לכל דבר, הבעלות היא פרטית (ותיאורטית הבעלים יכולים לדרוש דמי-שכירות מן הרשות המקומית), או לחסום אותו...

 

[ש מים]

"כביש בקיבוץ"

לא כל כביש הינו "שטח/רכוש ציבורי". קיימים בארץ כבישים פרטיים רבים, ויש להם אף עיגון בחוק.

 

[ש מים]

הנחל וגדותיו הינם "מקרקעי יעוד"

וככאלה אינם יכולים להיות "חלק ממקרקעי הקיבוץ" (ראה - מצ"ב - נהלי רשות מקרקעי ישראל).
נהלים אלה אינם "המצאה של רמי", אלא הינם ציטוט מחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969.
אשר על כן, ומבלי להיות עו"ד, אני סבור ש:

1. הנחל וגדותיו אינם חלק משטח המשבצת של הקיבוץ, ולקיבוץ אין שום זכות קניינית בשטחים אלו.
2. חובת רמ"י (ורשויות החוק) לדרוש מהקיבוץ לאפשר גישה חופשית לציבור למקרקעין אלו (כי שקיים בחופי-ים).

 

[דן רוזנצביג]

בהקשר לנחלים אתה צודק

נחל הוא שייך לציבור הרחב וחייבים לאפשר נגישות אליו.
הבעיה היא שנקבעו עובדות בשטח וישנם קיבוצים שבמסגרת הכרזת תחומם נכלל גם הנחל והם אפילו השקיעו כספים להסדרתו, לפיתוחו ולשימורו.
ישנם דברי שקשה להחזיר לקדמותם. בכל מקרה יש למצוא דרך כיצד שהציבור הרחב יהנה מהנחל, יוכל לצעוד לאורכו ולשכשך במים.

 

[אלכס גרנשטיין]

צודק