למה רצית לאמץ?
לא, זה לא התחיל בשאלה הזו. זה התחיל הרבה קודם, בארוחת הערב, בשיחה שהתחילה על סידור הבית, על בעלות על כסף, על השאלה האם זיו תוכל תמיד תוכל לגור בבית, האם היא תוכל לקבל את הבית לעצמה כשתהיה גדולה.
השיחה, כדרכן של שיחות, הלכה והתגלגלה לה. היא הייתה הומוריסטית, גם בשלב בו זיו שאלה על האם תוכל לקבל את הבית כשנמות. באותה רוח הומוריסטית, שמאוד מקובלת על אוריאל ועליי, המשיכה השיחה להתגלגל לשאלה האם זיו תרצה להתגורר איתנו בכלל כשתהיה בת 18. בשלב זה או אחר עשיתי אמפרוביזציה לתגובות בני נוער בגיל אוניברסיטה לחבריהם המתגוררים בבית ההורים.
טעות.
איך שראיתי את פניה של זיו מולי ידעתי שעשיתי טעות, וההומור נגמר בבת אחת.
אם יש משהו שפשוט מפחיד את זיו הוא שמישהו יצחק עליה. כל שהיה בחוץ מלווה בתהיות מדוע זה הסתכל עליה או מישהו אחר. הרעיון שיכול להיות שעוד יותר מעשר שנים מישהו יצחק עליה כי היא גרה בבית עם ההורים חסם את יכולתה לשמוע משהו. עשו אותה uitlachen, וזה כל מה שהילדה צריכה כדי לבכות בהסטריה.
(כשאני מדברת על פחד הבמה של זיו, זה נוגע הרבה פעמים בפחד הזה. זה לא פחד במה במובן הפשוט שלו, אלא פחד שיצחקו עליה בכל דבר ודבר, כולל פחד ממבטים ברחוב. בהגדרה זו ביישנות, וזיו גם משתמשת במילה ביישנות הפלמית כדי לתאר מה היא מרגישה, אך הקיצוניות של זה יכולה לתפוס אותנו לא מוכנים לחלוטין לפעמים.)
אוריאל, שיושב לצידה של זיו, לא הבין מאיפה הבכי הגיע ובבהלה שאל האם קיבלה מכה או משהו כואב לה. אני, שיושבת מול זיו, קמתי ממקומי, הקפתי את השולחן, חיבקתי את זיו והבטחתי לה שזה עוד רחוק מאוד, שהיא עוד צריכה קודם כל לסיים את כיתה ו' (בלשונה של זיו - עוד המוווווווווווון זמן), וגם אז - מה שחשוב זה מה היא תרצה ולא מה אחרים יאמרו.
כבר סיימנו בכל מקרה את ארוחת הערב, אז אוריאל פינה את מקומו, ואני התיישבתי לצד זיו, מציעה לה לשבת בחיקי, להיות עטופה בחיבוקי, בעוד היא מסיימת את שתיית המיץ שלה. זיו מייד נענתה להצעה.
שוחחנו בקולות שקטים, זיו מוגנת בחיבוקי. הסברתי שיש ילדים, וגם מבוגרים, שמחפשים נקודות כואבות כדי לצחוק עליהן. לא כי הן לא טובות, אלא כי הם רוצים להרגיש חשובים והם לא מוצאים דרך טובה יותר מאשר לגרום לאחרים לחשוב שהם לא-מוצלחים.
סיפרתי לה שבכל פעם שמישהו שואל אותי שאלה המתחילה ב"בואי נראה אם את יודעת לפתור את ...." אני ישר עונה שאיני יודעת. הסברתי שזה נובע מכך שאני יודעת שאני חכמה, ולא צריכה להוכיח לאף אחד אחר זאת, גם במחיר שמישהו אחר יצחק עלי. לעומת זאת, אם מישהו ישאל אותי את אותה שאלה כי הוא יחפש עזרה בפתרון, מיד אתגייס לעזור לו. כדי לספר על עוד דוגמאות על כך שיש מי שצוחק על דברים מובנים מאליהם, והדרך להתמודד עם זה היא פשוט להכיר בכך,
העלתי את סיפורה של משתפרת על הפעם בה מישהו צעק ללינדו "אתה מאומץ" ולינדו ענה "ואתה לא" ובזה סיים את ההצקה אחת ולתמיד. מכיוון שזהו סיפור שכלו בעברית, ולא בלשון פלמ-רית הרגילה שלנו, זיו התעכבה על כל מיני הטיות מוזרות (אז התברר לי שלמרות שהיא מכירה את המילה אימוץ בעברית, אין לה מושג מהו מאומץ). היא ניסתה לברר מה גורם למישהו לעשות uitlachen על אימוץ (מה שאישר עבורי שמעולם לא נתקלה בלגלוג על כך שהיא מאומצת, וגרם לי לחשוש שהנה אני יצרתי את ההרגשה שאימוץ עלול להיות רע). אמרתי שאין בזה שום דבר שמצדיק צחוק על מישהו, ולכן התשובה "ואתה לא" סיימה את העניין, כי פשוט השני לא מאומץ בדיוק כמו שלינדו כן. הסברתי לה שזה כאילו מישהו יצחק עליה שיש לה חתול. טוב, זה היה הסבר מובן, אבל תשומת ליבה של זיו פנתה לאימוץ וכבר לא עסקה ב-uitlachen, כך שזיו סגרה את הנושא, ועברה לברר תהיות אחרות. נאלצתי לאשר שלינדו באמת קיים, שאיני מכירה אותו, אבל שמעתי עליו מאמא שלו (שגם אותה איני מכירה, אבל זה לא נראה היה לי הזמן להסביר על הכרות וירטואלית עם אנשים לאורך שנים, מבלי להכיר אותם באמת). שהוא היה kindje כשהסיפור התרחש, אבל עכשיו הוא כבר גדול, ואפילו היה soldaat, וגם את זה הוא סיים.
לבסוף סקרנותה של זיו סופקה, והיא עלתה להתקלח ולהתחיל בשגרת סוף יום.
ואז, כשזמן ציחצוח שיניים והליכה למיטה כמעט הגיע, באה השאלה -
למה רצית לאמץ?
לא, "למה רצית לאמץ אותי?"
לא, "שמחת לאמץ אותי?"
סתם, בירור למה אני רציתי לאמץ באופן כללי.
עניתי, כן, עניתי. עם הרבה דיגדוגים להדגמת רגשות פנימיים שאי אפשר להסביר, אבל זה היה די קצר אז אין הרבה מה לכתוב.
פיתוח של זה בוודאי יגיע בהזדמנות הבאה שלא נהיה מוכנים בה.
לא, זה לא התחיל בשאלה הזו. זה התחיל הרבה קודם, בארוחת הערב, בשיחה שהתחילה על סידור הבית, על בעלות על כסף, על השאלה האם זיו תוכל תמיד תוכל לגור בבית, האם היא תוכל לקבל את הבית לעצמה כשתהיה גדולה.
השיחה, כדרכן של שיחות, הלכה והתגלגלה לה. היא הייתה הומוריסטית, גם בשלב בו זיו שאלה על האם תוכל לקבל את הבית כשנמות. באותה רוח הומוריסטית, שמאוד מקובלת על אוריאל ועליי, המשיכה השיחה להתגלגל לשאלה האם זיו תרצה להתגורר איתנו בכלל כשתהיה בת 18. בשלב זה או אחר עשיתי אמפרוביזציה לתגובות בני נוער בגיל אוניברסיטה לחבריהם המתגוררים בבית ההורים.
טעות.
איך שראיתי את פניה של זיו מולי ידעתי שעשיתי טעות, וההומור נגמר בבת אחת.
אם יש משהו שפשוט מפחיד את זיו הוא שמישהו יצחק עליה. כל שהיה בחוץ מלווה בתהיות מדוע זה הסתכל עליה או מישהו אחר. הרעיון שיכול להיות שעוד יותר מעשר שנים מישהו יצחק עליה כי היא גרה בבית עם ההורים חסם את יכולתה לשמוע משהו. עשו אותה uitlachen, וזה כל מה שהילדה צריכה כדי לבכות בהסטריה.
(כשאני מדברת על פחד הבמה של זיו, זה נוגע הרבה פעמים בפחד הזה. זה לא פחד במה במובן הפשוט שלו, אלא פחד שיצחקו עליה בכל דבר ודבר, כולל פחד ממבטים ברחוב. בהגדרה זו ביישנות, וזיו גם משתמשת במילה ביישנות הפלמית כדי לתאר מה היא מרגישה, אך הקיצוניות של זה יכולה לתפוס אותנו לא מוכנים לחלוטין לפעמים.)
אוריאל, שיושב לצידה של זיו, לא הבין מאיפה הבכי הגיע ובבהלה שאל האם קיבלה מכה או משהו כואב לה. אני, שיושבת מול זיו, קמתי ממקומי, הקפתי את השולחן, חיבקתי את זיו והבטחתי לה שזה עוד רחוק מאוד, שהיא עוד צריכה קודם כל לסיים את כיתה ו' (בלשונה של זיו - עוד המוווווווווווון זמן), וגם אז - מה שחשוב זה מה היא תרצה ולא מה אחרים יאמרו.
כבר סיימנו בכל מקרה את ארוחת הערב, אז אוריאל פינה את מקומו, ואני התיישבתי לצד זיו, מציעה לה לשבת בחיקי, להיות עטופה בחיבוקי, בעוד היא מסיימת את שתיית המיץ שלה. זיו מייד נענתה להצעה.
שוחחנו בקולות שקטים, זיו מוגנת בחיבוקי. הסברתי שיש ילדים, וגם מבוגרים, שמחפשים נקודות כואבות כדי לצחוק עליהן. לא כי הן לא טובות, אלא כי הם רוצים להרגיש חשובים והם לא מוצאים דרך טובה יותר מאשר לגרום לאחרים לחשוב שהם לא-מוצלחים.
סיפרתי לה שבכל פעם שמישהו שואל אותי שאלה המתחילה ב"בואי נראה אם את יודעת לפתור את ...." אני ישר עונה שאיני יודעת. הסברתי שזה נובע מכך שאני יודעת שאני חכמה, ולא צריכה להוכיח לאף אחד אחר זאת, גם במחיר שמישהו אחר יצחק עלי. לעומת זאת, אם מישהו ישאל אותי את אותה שאלה כי הוא יחפש עזרה בפתרון, מיד אתגייס לעזור לו. כדי לספר על עוד דוגמאות על כך שיש מי שצוחק על דברים מובנים מאליהם, והדרך להתמודד עם זה היא פשוט להכיר בכך,
העלתי את סיפורה של משתפרת על הפעם בה מישהו צעק ללינדו "אתה מאומץ" ולינדו ענה "ואתה לא" ובזה סיים את ההצקה אחת ולתמיד. מכיוון שזהו סיפור שכלו בעברית, ולא בלשון פלמ-רית הרגילה שלנו, זיו התעכבה על כל מיני הטיות מוזרות (אז התברר לי שלמרות שהיא מכירה את המילה אימוץ בעברית, אין לה מושג מהו מאומץ). היא ניסתה לברר מה גורם למישהו לעשות uitlachen על אימוץ (מה שאישר עבורי שמעולם לא נתקלה בלגלוג על כך שהיא מאומצת, וגרם לי לחשוש שהנה אני יצרתי את ההרגשה שאימוץ עלול להיות רע). אמרתי שאין בזה שום דבר שמצדיק צחוק על מישהו, ולכן התשובה "ואתה לא" סיימה את העניין, כי פשוט השני לא מאומץ בדיוק כמו שלינדו כן. הסברתי לה שזה כאילו מישהו יצחק עליה שיש לה חתול. טוב, זה היה הסבר מובן, אבל תשומת ליבה של זיו פנתה לאימוץ וכבר לא עסקה ב-uitlachen, כך שזיו סגרה את הנושא, ועברה לברר תהיות אחרות. נאלצתי לאשר שלינדו באמת קיים, שאיני מכירה אותו, אבל שמעתי עליו מאמא שלו (שגם אותה איני מכירה, אבל זה לא נראה היה לי הזמן להסביר על הכרות וירטואלית עם אנשים לאורך שנים, מבלי להכיר אותם באמת). שהוא היה kindje כשהסיפור התרחש, אבל עכשיו הוא כבר גדול, ואפילו היה soldaat, וגם את זה הוא סיים.
לבסוף סקרנותה של זיו סופקה, והיא עלתה להתקלח ולהתחיל בשגרת סוף יום.
ואז, כשזמן ציחצוח שיניים והליכה למיטה כמעט הגיע, באה השאלה -
למה רצית לאמץ?
לא, "למה רצית לאמץ אותי?"
לא, "שמחת לאמץ אותי?"
סתם, בירור למה אני רציתי לאמץ באופן כללי.
עניתי, כן, עניתי. עם הרבה דיגדוגים להדגמת רגשות פנימיים שאי אפשר להסביר, אבל זה היה די קצר אז אין הרבה מה לכתוב.
פיתוח של זה בוודאי יגיע בהזדמנות הבאה שלא נהיה מוכנים בה.
