למה?
למה לא מגיע לנו אפילו לא שיפור אחד קטן? למה המצב רק הולך ומדרדר כל הזמן? ...למה כשהגיעה תקווה אחת חלשה וקטנה שהתפתחה והתחזקה והתחלנו בעצמנו להאמין ואפילו לשמוח היה צריך לקרוא משהו ממש מפלצתי שאף אחד מאיתנו לא ציפה לזה? כבר שנתיים וחצי נזרקו מהחיים שלנו-כי אלו לא חיים-גם לא שלנו וגם לא שלה..היא כל כך סובלת... סבל שאף פעם לא נגמר-רק נחלש קצת לכמה ימים בשביל לבוא ולתקוף עוד פעם-בכל הכוח!!!כמה אמיצה היא צריכה להיות כדי לעמוד מול הכאב נמפלצתי הזה שמקפיא את הנשמה והגוף שלה?והיא משתדלת מאוד רק שהרבה פעמים הסבל מנצח וממלא אותה עד תום ואז הכול מתפוצץ...כמו שכתבתי בעבר קיבלנו סל שיקום ומצאנו לה מקום-הוסטל מאוד נחמד..התחלנו בתהליך הקליטה...נורא פחדנו אבל ראינו שהיא אוהבת את המקום ורוצה ללכת לשם..היא הייתה ביום הראשון שלה שם כמה שעות -בעוד כמה ימים הלכה ליומיים-ביקרנו אותה הערב-מאוד נהנתה...למחרת לקחנו אותה-עברה את היומיים בסדר-החזרנו אותה לב"ח ושם היא התפרקה..אבל הצליחה לעמוד במשימה...בזמן האחרון כשהיא בהתקף-היא פשןט הולכת לשכב במיטה -לא ישנה -אבל לא מגיבה בכלל-לא מדברת ובקושי קמה-זה לוקח בערך חצי יום.אז אמרתי בהוסטל שככה היא תעשה..הבאנו אותה ביום ראשון שעבר -שיום ראשון הוא תמיד בעייתי אצלה..עד הצהריים היא הייתה בסדר-(התקשרתי)-וכשרציתי להתקשר ב4-הם לא ענו לי.אותו ערב היינו אמורים לאסוף אותה-אז אני יצאתי ב5 מעבודה ובעלי יצא מהבית-היינו אמורים להפגש ולקחת אותה..ב6.00 התקשרו עלי משם באיסטריה-"הבת שלך קבצה על הכביש ותפסנו אותה"-אמרתי שאני באה עוד מעט-באותו רגע הבאנתי שזהו-הכול קורס-אבל זאת הייתה רק ההתחלה...תוך 5 דקות התקשרו עלי שוב-הזהרה!!!!קטע שלא לבעלי לב חלש!!!!!-"הבת שלך חתחה את נורידים-הזמנו אמבולנס"-מזל שנשאר לי בדיוק 2 דקות להגעה-הרגליים לא הלכו לי-פחדתי-חשבתי שכבר לא יהיה לי למי לבוא...אני מגיעה-בכניסה אומרים לי"על תדאגי-היא בסדר"-אנשי אמבולנס בדיוק חובשים לה את היד-לא ראיתי אם זה היה חמור או לא.. וכמובן לא אמרתי להם כלום על ההודעה שלהם בטלפון כי גם אני גם הם היו בהלם...בת שלי כבר נרגעה קצת-לקחו אותנו לטיפול בב"ח-וכשפתחו את התחבושת -היה חתך-אבל לא כזה נורא.טיפלו בה וחזרנו למחלקה.התברר שהיא פשוט התחילה להלחץ בהתקף-וניסתה כל מיני דברים כמו שהם קראו להם"נסיונות התאבדות"-אבל הם לא מבינים-זאת לא המתרה אצלה-אני קוראת לזה שהיא מנסה לתת לעצמה "סטירה" רגשית בשביל להוציא את עצמה מההתקף..אחרי המקרה כמובן שהיא נשארה במחלקה-ואף אחד מהגורמים לא התקשר עלי עד יום שישי-האמת שלא היה לי כוח רגשי לדבר איתם גם כן-אז מבחינתי זה בסדר.חוץ מזה כבר ידעתי מה הולכים להגיד לי.בגלל שנכשלנו עם ההוסטל והיא מעל 19 הולכים עוד מעט להעביר אותה למחלקת מבוגרים בבאר-יעקב ואני במצב הכי נורא שהייתי עד עשכיו.ילדה הייתה מאושפזת 2.5 שנים -כל המחלה שלה במקום אחת-כשניסו להעביר אותה-קראו דברים שלא ראינו כבר שנה(חתכים למשל)-אז מה יקרה עכשיו-היא תעבור ותתחיל לעשות דברים כאלה כל שני וחמישי? מחר אני הולכת לבקש מהרופאה שלה קצת להאט את ההעברה שלה-לתת לה זמן להתרגל למחשבה-אבל לא נראה לי שהם יסכימו-מאוד להוטים"להטפתר" ממנה כבר...אני נורא מחפדת גם איך שהיא תתסדר אם המטופלים ואיזה מין מטופלים אלו בכלל?ביקשתי לקבל סיור לפני העברה שלה במחלקה עליה היא מיועדת-לא נראה לי שאקבל...אני בכלל לא מבינה איך אני עדיין מתפקדת-כל יום הלכתי לעבודה-אבל עדיין לא בכיתי -עבר כבר שבוע וזה לא טוב-כי לא פרקתי את כל המשקל העצום הזה-אחד מהכבדים -יכול להיות שהכי כבד מההתחלה...
למה לא מגיע לנו אפילו לא שיפור אחד קטן? למה המצב רק הולך ומדרדר כל הזמן? ...למה כשהגיעה תקווה אחת חלשה וקטנה שהתפתחה והתחזקה והתחלנו בעצמנו להאמין ואפילו לשמוח היה צריך לקרוא משהו ממש מפלצתי שאף אחד מאיתנו לא ציפה לזה? כבר שנתיים וחצי נזרקו מהחיים שלנו-כי אלו לא חיים-גם לא שלנו וגם לא שלה..היא כל כך סובלת... סבל שאף פעם לא נגמר-רק נחלש קצת לכמה ימים בשביל לבוא ולתקוף עוד פעם-בכל הכוח!!!כמה אמיצה היא צריכה להיות כדי לעמוד מול הכאב נמפלצתי הזה שמקפיא את הנשמה והגוף שלה?והיא משתדלת מאוד רק שהרבה פעמים הסבל מנצח וממלא אותה עד תום ואז הכול מתפוצץ...כמו שכתבתי בעבר קיבלנו סל שיקום ומצאנו לה מקום-הוסטל מאוד נחמד..התחלנו בתהליך הקליטה...נורא פחדנו אבל ראינו שהיא אוהבת את המקום ורוצה ללכת לשם..היא הייתה ביום הראשון שלה שם כמה שעות -בעוד כמה ימים הלכה ליומיים-ביקרנו אותה הערב-מאוד נהנתה...למחרת לקחנו אותה-עברה את היומיים בסדר-החזרנו אותה לב"ח ושם היא התפרקה..אבל הצליחה לעמוד במשימה...בזמן האחרון כשהיא בהתקף-היא פשןט הולכת לשכב במיטה -לא ישנה -אבל לא מגיבה בכלל-לא מדברת ובקושי קמה-זה לוקח בערך חצי יום.אז אמרתי בהוסטל שככה היא תעשה..הבאנו אותה ביום ראשון שעבר -שיום ראשון הוא תמיד בעייתי אצלה..עד הצהריים היא הייתה בסדר-(התקשרתי)-וכשרציתי להתקשר ב4-הם לא ענו לי.אותו ערב היינו אמורים לאסוף אותה-אז אני יצאתי ב5 מעבודה ובעלי יצא מהבית-היינו אמורים להפגש ולקחת אותה..ב6.00 התקשרו עלי משם באיסטריה-"הבת שלך קבצה על הכביש ותפסנו אותה"-אמרתי שאני באה עוד מעט-באותו רגע הבאנתי שזהו-הכול קורס-אבל זאת הייתה רק ההתחלה...תוך 5 דקות התקשרו עלי שוב-הזהרה!!!!קטע שלא לבעלי לב חלש!!!!!-"הבת שלך חתחה את נורידים-הזמנו אמבולנס"-מזל שנשאר לי בדיוק 2 דקות להגעה-הרגליים לא הלכו לי-פחדתי-חשבתי שכבר לא יהיה לי למי לבוא...אני מגיעה-בכניסה אומרים לי"על תדאגי-היא בסדר"-אנשי אמבולנס בדיוק חובשים לה את היד-לא ראיתי אם זה היה חמור או לא.. וכמובן לא אמרתי להם כלום על ההודעה שלהם בטלפון כי גם אני גם הם היו בהלם...בת שלי כבר נרגעה קצת-לקחו אותנו לטיפול בב"ח-וכשפתחו את התחבושת -היה חתך-אבל לא כזה נורא.טיפלו בה וחזרנו למחלקה.התברר שהיא פשוט התחילה להלחץ בהתקף-וניסתה כל מיני דברים כמו שהם קראו להם"נסיונות התאבדות"-אבל הם לא מבינים-זאת לא המתרה אצלה-אני קוראת לזה שהיא מנסה לתת לעצמה "סטירה" רגשית בשביל להוציא את עצמה מההתקף..אחרי המקרה כמובן שהיא נשארה במחלקה-ואף אחד מהגורמים לא התקשר עלי עד יום שישי-האמת שלא היה לי כוח רגשי לדבר איתם גם כן-אז מבחינתי זה בסדר.חוץ מזה כבר ידעתי מה הולכים להגיד לי.בגלל שנכשלנו עם ההוסטל והיא מעל 19 הולכים עוד מעט להעביר אותה למחלקת מבוגרים בבאר-יעקב ואני במצב הכי נורא שהייתי עד עשכיו.ילדה הייתה מאושפזת 2.5 שנים -כל המחלה שלה במקום אחת-כשניסו להעביר אותה-קראו דברים שלא ראינו כבר שנה(חתכים למשל)-אז מה יקרה עכשיו-היא תעבור ותתחיל לעשות דברים כאלה כל שני וחמישי? מחר אני הולכת לבקש מהרופאה שלה קצת להאט את ההעברה שלה-לתת לה זמן להתרגל למחשבה-אבל לא נראה לי שהם יסכימו-מאוד להוטים"להטפתר" ממנה כבר...אני נורא מחפדת גם איך שהיא תתסדר אם המטופלים ואיזה מין מטופלים אלו בכלל?ביקשתי לקבל סיור לפני העברה שלה במחלקה עליה היא מיועדת-לא נראה לי שאקבל...אני בכלל לא מבינה איך אני עדיין מתפקדת-כל יום הלכתי לעבודה-אבל עדיין לא בכיתי -עבר כבר שבוע וזה לא טוב-כי לא פרקתי את כל המשקל העצום הזה-אחד מהכבדים -יכול להיות שהכי כבד מההתחלה...
