למה..?
למה היא לא נותנת לי לחיות את החיים שלי? אני מרגישה שאמא שלי חונקת אותי. היא לא נותנת לי חופש לעשות שום דבר, היא לא סומכת עלי, היא לא נותנת לי לחיות את החיים שלי. דוגמא קטנה: לפני חודשיים בערך קיבלתי מנילה (שאלון העדפות לצבא). רציתי לסמן בעדיפיות ראשונות בדברים שלא דורשים מיון "עובדת חדר מבצעים" (סמב"צית) ו"משקית תיאום וקישור". אחרי ויכוחים רבים ודמעות ומה לא, היא הסכימה שאני אסמן עדיפות ראשונה סמב"צית (בתקווה שאני אלך למיונים ואשרת 2 מטר מהבית או משהו כזה בתפקיד אחר), וגם זה אחרי ששכנה שלי שהיתה סמבצית שכנעה אותה. בקשר למשקית תיאום וקישור בכלל לא היה מה לדבר- זה בעזה ויו"ש. התגובות שלה נעו בין: "על גופתי המתה", לבין "את רוצה שאני אהיה אחת מהאמהות שמתראיינות בטלויזיה כי הן לא מוכנות שהבנות שלהן ישרתו בנצרים?" (זה גם בקשר לרצון שלי לשרת בשטחים בתור סמבצית). בקיצר, הוציאה את זה מכל פרופורציה. אני לא מסתדרת איתה בשום דבר, כל דיבור מסתיים בריב וצעקות ובכי (שלי). אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה לעמוד מולה, היא לא נותנת לי אויר, היא חונקת אותי, היא לא נותנת לי לחיות את החיים שלי. כשאני יוצאת היא אומרת לי תמיד מתי לחזור (במיוחד כשאני לוקחת אוטו, שגם זה כרוך בדר"כ בויכוחים של שעות), כל נסיעה באוטובוס היא מתייחסת לזה כאל משימת התאבדות (שלי, לא של המחבל שלא יהיה על האוטובוס) ובכלל, היא נורא הסטרית.. אני לא יודעת מה לעשות, אני באמת ניסיתי להבין אותה, אבל התגובות שלה הן לא פרופורציונליות ולא הגיוניות בכלל.. איך אפשר בכלל להתווכח איתה, לעמוד מולה, לקבל את החופש הזה שאני חושבת שמגיע לי?! באמת שלא עשיתי כלום, יש לי ציונים טובים, לא שותה לא מעשנת לא לוקחת סמים (טפו טפו טפו). אני פשוט לא מבינה למה היא לא סומכת עלי שאני מספיק אחראית לנהל את החיים שלי, או לפחות חלק מהם?!
למה היא לא נותנת לי לחיות את החיים שלי? אני מרגישה שאמא שלי חונקת אותי. היא לא נותנת לי חופש לעשות שום דבר, היא לא סומכת עלי, היא לא נותנת לי לחיות את החיים שלי. דוגמא קטנה: לפני חודשיים בערך קיבלתי מנילה (שאלון העדפות לצבא). רציתי לסמן בעדיפיות ראשונות בדברים שלא דורשים מיון "עובדת חדר מבצעים" (סמב"צית) ו"משקית תיאום וקישור". אחרי ויכוחים רבים ודמעות ומה לא, היא הסכימה שאני אסמן עדיפות ראשונה סמב"צית (בתקווה שאני אלך למיונים ואשרת 2 מטר מהבית או משהו כזה בתפקיד אחר), וגם זה אחרי ששכנה שלי שהיתה סמבצית שכנעה אותה. בקשר למשקית תיאום וקישור בכלל לא היה מה לדבר- זה בעזה ויו"ש. התגובות שלה נעו בין: "על גופתי המתה", לבין "את רוצה שאני אהיה אחת מהאמהות שמתראיינות בטלויזיה כי הן לא מוכנות שהבנות שלהן ישרתו בנצרים?" (זה גם בקשר לרצון שלי לשרת בשטחים בתור סמבצית). בקיצר, הוציאה את זה מכל פרופורציה. אני לא מסתדרת איתה בשום דבר, כל דיבור מסתיים בריב וצעקות ובכי (שלי). אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה לעמוד מולה, היא לא נותנת לי אויר, היא חונקת אותי, היא לא נותנת לי לחיות את החיים שלי. כשאני יוצאת היא אומרת לי תמיד מתי לחזור (במיוחד כשאני לוקחת אוטו, שגם זה כרוך בדר"כ בויכוחים של שעות), כל נסיעה באוטובוס היא מתייחסת לזה כאל משימת התאבדות (שלי, לא של המחבל שלא יהיה על האוטובוס) ובכלל, היא נורא הסטרית.. אני לא יודעת מה לעשות, אני באמת ניסיתי להבין אותה, אבל התגובות שלה הן לא פרופורציונליות ולא הגיוניות בכלל.. איך אפשר בכלל להתווכח איתה, לעמוד מולה, לקבל את החופש הזה שאני חושבת שמגיע לי?! באמת שלא עשיתי כלום, יש לי ציונים טובים, לא שותה לא מעשנת לא לוקחת סמים (טפו טפו טפו). אני פשוט לא מבינה למה היא לא סומכת עלי שאני מספיק אחראית לנהל את החיים שלי, או לפחות חלק מהם?!
