למה??
כי אני מקבל את ההרגשה (זאת פתיחה טובה. עם הרגשה אי אפשר להתווכח.) שלא חשוב כמה דברים אני אספיק לעשות במשך היום וכמה דברים קידמתי או סגרתי, תמיד ימצאו את המשהו הקטן והשולי הזה שלא הספקתי ויעירו לי עליו. ולא חשוב כמה שעות אני אשקיע בעבודה הלא מתגמלת הזאת (משכורת גלובלית.) או כמה פרודוקטיבי הייתי במהלך היום, עדיין יתקטננו איתי, אחרי עשר שעות עבודה, על לצאת שעה אחת לפני. ולא חשוב מתי אני קם בבוקר כדי להגיע לעבודה ומתי אני מגיע הביתה אחרי העבודה, עדיין יעירו לי על איחור של עשרים דקות בבוקר, כשבפועל חצי מהעובדים במשרד לא הגיעו בכלל והחצי שכן הגיע נזרק בקפיטריה או שותה קפה בארקפה כשאני את הקפה של הבוקר שותה מול המיילים שנשלחו במהלך הלילה. ונראה כאילו זה לא משנה בכלל מה אני עושה במשך היום (אלא אם מוצאים את אותו דבר קטן ושולי שלא הספקתי) ומלבד הפסקת צהריים אני באמת לא נח לרגע, העיקר זה מתי אני מגיע ומתי אני יוצא. וכי כל מי שאני עובד איתו ומולו הבין אחרי חודש וחצי וחודשיים שאני הדבר הכי טוב שהיה כאן מאז שהמחלקה קיימת. ואני מדבר על עובדים שנמצאים כאן כבר מעל עשרים שנה. כולם הבינו, חלק אפילו אומרים לי את זה ואחרים שמעתי מדברים. כולם הבינו ומעריכים, חוץ מהבוס שלי. בגלל שלא חשוב כמה אני אגדיל ראש, ייזום דברים, אעשה הכל כדי להוריד עומס מהבוס, תמיד יחזירו אותי לראש הקטן; לתיאום דיונים, צילום מסמכים, כל מיני התעסקויות טכניות ולהודיע הודעות בשם... החשש הזה שכל רגע הבוס עשוי להתפרץ על איזה משהו שטותי ולתת לך שוב את ההרגשה שלא עשית כלום כל הזמן הזה. ההרגשה שאתה עובד של מישהו, שאתה עובד בשביל מישהו ולא עם מישהו, שאתה לא חלק מהמערכת שיוצרת משהו אלא כלי עזר. הרגשה לא משהו.
כי אני מקבל את ההרגשה (זאת פתיחה טובה. עם הרגשה אי אפשר להתווכח.) שלא חשוב כמה דברים אני אספיק לעשות במשך היום וכמה דברים קידמתי או סגרתי, תמיד ימצאו את המשהו הקטן והשולי הזה שלא הספקתי ויעירו לי עליו. ולא חשוב כמה שעות אני אשקיע בעבודה הלא מתגמלת הזאת (משכורת גלובלית.) או כמה פרודוקטיבי הייתי במהלך היום, עדיין יתקטננו איתי, אחרי עשר שעות עבודה, על לצאת שעה אחת לפני. ולא חשוב מתי אני קם בבוקר כדי להגיע לעבודה ומתי אני מגיע הביתה אחרי העבודה, עדיין יעירו לי על איחור של עשרים דקות בבוקר, כשבפועל חצי מהעובדים במשרד לא הגיעו בכלל והחצי שכן הגיע נזרק בקפיטריה או שותה קפה בארקפה כשאני את הקפה של הבוקר שותה מול המיילים שנשלחו במהלך הלילה. ונראה כאילו זה לא משנה בכלל מה אני עושה במשך היום (אלא אם מוצאים את אותו דבר קטן ושולי שלא הספקתי) ומלבד הפסקת צהריים אני באמת לא נח לרגע, העיקר זה מתי אני מגיע ומתי אני יוצא. וכי כל מי שאני עובד איתו ומולו הבין אחרי חודש וחצי וחודשיים שאני הדבר הכי טוב שהיה כאן מאז שהמחלקה קיימת. ואני מדבר על עובדים שנמצאים כאן כבר מעל עשרים שנה. כולם הבינו, חלק אפילו אומרים לי את זה ואחרים שמעתי מדברים. כולם הבינו ומעריכים, חוץ מהבוס שלי. בגלל שלא חשוב כמה אני אגדיל ראש, ייזום דברים, אעשה הכל כדי להוריד עומס מהבוס, תמיד יחזירו אותי לראש הקטן; לתיאום דיונים, צילום מסמכים, כל מיני התעסקויות טכניות ולהודיע הודעות בשם... החשש הזה שכל רגע הבוס עשוי להתפרץ על איזה משהו שטותי ולתת לך שוב את ההרגשה שלא עשית כלום כל הזמן הזה. ההרגשה שאתה עובד של מישהו, שאתה עובד בשביל מישהו ולא עם מישהו, שאתה לא חלק מהמערכת שיוצרת משהו אלא כלי עזר. הרגשה לא משהו.