למות כלוחם - ניסוי
בתקופה של חוסר ביטחון ובילבול, של ניסיון לאזן בין משפחה,זוגיות,חברים,מציאת כיוון לחיים, נזכרתי בתהליך שעברתי לפני כמה שנים שהיה מאוד עוצמתי מבחינתי. בספר "הצד הפעיל של האינסוף" ישנו פרק בו כתוב שדון חואן אמר לקרלוס קסטנדה שעליו למות. הוא צריך לעזוב את המשפחה, החברים, למצוא איזשהוא חדר בבית מלון ולהישאר שם, לבד, עד שימות. עד שהאישיות החברתית שלו תמות. עד שלא יהיה איכפת לו אם הוא בחברת אנשים או לבד. בתקופה שקראתי את הספר, אדם שהיה מאוד קרוב אלי אובחן כחולה בסרטן, וסרטן סופני. הידיעה מוטטה את כולנו, אותי ואת בני משפחתי. בפעם הראשונה בחיי הבנתי כי גם אני הולכת למות! מאוד לא נוח.. מתוך ההזדהות שלי עם אותו בן-אדם הרגשתי שגם הזמן שלי קצוב. החלטתי שאני הולכת לנסות "למות" בעצמי. אמרתי למשפחתי ולחברות שאני הולכת לטייל לתקופה מסויימת. של כמה חודשים. הם קצת הופתעו, כי זה לא היה משהו שמתאים לאופי שלי. לקחתי תרמיל, עזבתי את העיר בה אני חיה ועברתי לעיר אחרת. אף אחד ממכריי לא ידע היכן אני. הם חשבו שאני במקום אחר, ולצורך ה"ניסוי" הזה, זה התאים לי. מצאתי דירה, את המקום הכי זול שיכולתי למצוא. רק כשנכנסתי לדירה הבנתי למה היא היתה כ"כ זולה. הדירה עצמה היתה בסדר, אבל התברר לי שהשכונה ממש לא טובה. השכנים החדשים שלי היו נרקומנים, זונות, עובדים זרים. ביום הראשון כבר רציתי לברוח הביתה. נשארתי בדירה הזו כמה חודשים. מכיוון שלא היה מה לעשות שם, אין טלויזיה, אין חברים, התחלתי לשחזר את החיים שלי, בעזרת הרשימה וכו'. למדתי לתרגל מעברים, עד כמה שיכולתי. במהלך השהות שם היו כל מיני חוויות, חלקן טובות, חלקן פחות. פעם שוטר דפק בדלת וביקש תעודות. (הוא היה יותר מבוהל ממני, כנראה שהדירה הזו שימשה בעבר לדברים לא חוקיים). פעם, באמצע הלילה, אדם התמוטט ממש מתחת לחלון שלי. אבל היו גם חוויות נעימות. מצאתי שכנה מאוד סימפטית. תחושת החופש, שאף אחד לא יודע עליך כלום, מאוד ממכר. ו- התחלתי "לראות". לא יודעת אם ממש ראיה, אבל לפחות הבזקים. היו מקרים שהייתי מסתכלת על אנשים ברחוב והייתי רואה אותה כספירה מאירה. פעם הלכתי ברחוב ומולי הלך אדם זקן שנראה חלש ועייף. רציתי לעזור לו, אבל לא ידעתי איך. פתאום אני מרגישה שממרכז הגוף שלי יוצאת כמו קרן אור ונוגעת בו. ונראה כאילו שזה גרם לו להתאושש. (חייבת להגיד שזה היה ארוע חד פעמי ולא קרה לי מאז). התופעה הזו לא ברורה לי עד היום. מה שכן ברור לי שלגוף האנושי יש כנראה יכולות מדהימות. אחרי כמה חודשים הרגשתי דחף חזק לחזור הביתה. התגעגעתי למשפחתי, לחבריי. לאדם שהיה חולה. רציתי לבלות את הזמן הנותר עימו. חזרתי הביתה. ביום שחזרתי הביתה, אחי הראה לי את העיתון. בעיתון הופיעה כתבה על מישהי עם אותו שם כמו שלי (אותו שם משפחה ואותו שם פרטי) שנהרגה בטיול בדרום אמריקה. הם שמחו שחזרתי, כי הם דאגו. הרגשתי איזו קירבה עם אותה בחורה. הרגשתי שחלק מסויים ממני גם מת באותה דירה.
בתקופה של חוסר ביטחון ובילבול, של ניסיון לאזן בין משפחה,זוגיות,חברים,מציאת כיוון לחיים, נזכרתי בתהליך שעברתי לפני כמה שנים שהיה מאוד עוצמתי מבחינתי. בספר "הצד הפעיל של האינסוף" ישנו פרק בו כתוב שדון חואן אמר לקרלוס קסטנדה שעליו למות. הוא צריך לעזוב את המשפחה, החברים, למצוא איזשהוא חדר בבית מלון ולהישאר שם, לבד, עד שימות. עד שהאישיות החברתית שלו תמות. עד שלא יהיה איכפת לו אם הוא בחברת אנשים או לבד. בתקופה שקראתי את הספר, אדם שהיה מאוד קרוב אלי אובחן כחולה בסרטן, וסרטן סופני. הידיעה מוטטה את כולנו, אותי ואת בני משפחתי. בפעם הראשונה בחיי הבנתי כי גם אני הולכת למות! מאוד לא נוח.. מתוך ההזדהות שלי עם אותו בן-אדם הרגשתי שגם הזמן שלי קצוב. החלטתי שאני הולכת לנסות "למות" בעצמי. אמרתי למשפחתי ולחברות שאני הולכת לטייל לתקופה מסויימת. של כמה חודשים. הם קצת הופתעו, כי זה לא היה משהו שמתאים לאופי שלי. לקחתי תרמיל, עזבתי את העיר בה אני חיה ועברתי לעיר אחרת. אף אחד ממכריי לא ידע היכן אני. הם חשבו שאני במקום אחר, ולצורך ה"ניסוי" הזה, זה התאים לי. מצאתי דירה, את המקום הכי זול שיכולתי למצוא. רק כשנכנסתי לדירה הבנתי למה היא היתה כ"כ זולה. הדירה עצמה היתה בסדר, אבל התברר לי שהשכונה ממש לא טובה. השכנים החדשים שלי היו נרקומנים, זונות, עובדים זרים. ביום הראשון כבר רציתי לברוח הביתה. נשארתי בדירה הזו כמה חודשים. מכיוון שלא היה מה לעשות שם, אין טלויזיה, אין חברים, התחלתי לשחזר את החיים שלי, בעזרת הרשימה וכו'. למדתי לתרגל מעברים, עד כמה שיכולתי. במהלך השהות שם היו כל מיני חוויות, חלקן טובות, חלקן פחות. פעם שוטר דפק בדלת וביקש תעודות. (הוא היה יותר מבוהל ממני, כנראה שהדירה הזו שימשה בעבר לדברים לא חוקיים). פעם, באמצע הלילה, אדם התמוטט ממש מתחת לחלון שלי. אבל היו גם חוויות נעימות. מצאתי שכנה מאוד סימפטית. תחושת החופש, שאף אחד לא יודע עליך כלום, מאוד ממכר. ו- התחלתי "לראות". לא יודעת אם ממש ראיה, אבל לפחות הבזקים. היו מקרים שהייתי מסתכלת על אנשים ברחוב והייתי רואה אותה כספירה מאירה. פעם הלכתי ברחוב ומולי הלך אדם זקן שנראה חלש ועייף. רציתי לעזור לו, אבל לא ידעתי איך. פתאום אני מרגישה שממרכז הגוף שלי יוצאת כמו קרן אור ונוגעת בו. ונראה כאילו שזה גרם לו להתאושש. (חייבת להגיד שזה היה ארוע חד פעמי ולא קרה לי מאז). התופעה הזו לא ברורה לי עד היום. מה שכן ברור לי שלגוף האנושי יש כנראה יכולות מדהימות. אחרי כמה חודשים הרגשתי דחף חזק לחזור הביתה. התגעגעתי למשפחתי, לחבריי. לאדם שהיה חולה. רציתי לבלות את הזמן הנותר עימו. חזרתי הביתה. ביום שחזרתי הביתה, אחי הראה לי את העיתון. בעיתון הופיעה כתבה על מישהי עם אותו שם כמו שלי (אותו שם משפחה ואותו שם פרטי) שנהרגה בטיול בדרום אמריקה. הם שמחו שחזרתי, כי הם דאגו. הרגשתי איזו קירבה עם אותה בחורה. הרגשתי שחלק מסויים ממני גם מת באותה דירה.
