"למחוק את הרגש"
בס"ד למחוק את הרגש "הקשב!" צעקתי למחלקה בניסיון לשוות לקולי נימה קרה ומרוחקת. "זו המשימה: לפנות את משפחת לוי בלי אלימות, אבל בנחישות. מובן?" "כן המפקד!" "למחוק את הרגשות! היתה לכם אפשרות לפרוק את רגשותיכם בשיחות המקדימות בסדנאות ובהדמיות. אני מבין שקשה לומר לאדם לעזוב את ביתו, אבל עכשיו אין רגשות, יש פקודות! מובן?" "כן המפקד!" "לא לבטא שום אמפתיה. אם תגלו אמפתיה, לא תוכלו לבצע. ואין מצב כזה שלא מבצעים. זו החלטה של הדרג המדיני ואנו כפופים לו. ברור?" "כן המפקד!" אני שם לב שאני חוזר על דברי. אין דבר, שיהיה ברור! ואולי זה כדי לשכנע את עצמי. "רבותי! כמובן אין סירוב פקודה. צה"ל זה לא תוכנית כבקשתך. וגם אין 'אני לא מסוגל'. אין לא יכול, יש לא רוצה. בשבילי איני מסוגל, זה סירוב פקודה. אין מצב שצה"ל לא מסוגל. ברור?" "כן המפקד!" ענו בקול רפה. "לא שמעתי!" "כן המפקד!" צווחו. "אני מצטער שלא קיבלנו חיילות ושוטרות. אך זה מה שיש. עלינו לפנות גם נשים וילדות. בנחישות ננצח. ברור?" "כן המפקד!". ניגשתי אל הדלת של משפחת לוי מלא ביטחון. טוב שלא קיבלתי משפחה שכולה, ולא משפחה עם ילדים קטועי איברים ולא משפחה של פעילי ציבור, אלא משפחה קלה. אני נושם עמוקות ודופק בדלת. מר לוי פותח. הוא באמצע שתיית קפה. "שלום מר לוי. שמי סגן קובי שושני". "שלום קובי, אנא שב. רוצה כוס קפה?" "לא תודה. מר לוי, אתה יודע שאתה צריך לעזוב עכשיו?" "לא." "שמע, אדון לוי, זה קשה לך וגם לי, אבל אין ברירה, זו החלטה דמוקרטית ולא נוכל לשנות אותה, לכן אתה עוזב, לא תרוויח כלום אם זה יהיה בכוח". "איני הולך לשום מקום. זה ביתי. זו גינתי. אלו החממות שלי. פה ילדתי נפצעה מירי מחבלים. אין לי בית אחר, אין לי לאן ללכת ואני לא הולך לשום מקום". והוא נאחז בארון הזכוכית. האמת היא שגם אני הייתי מרגיש כך אם היו מפנים אותי, אבל עלי להיות חזק. 17 חיילים נמצאים מאחורי. טוב, ננסה בטוב, עוד לא נפעיל כוח. "גברת לוי הנבונה, את יודעת שזה לא יעזור. אתם חייבים לעזוב". היא לא עונה, אלא מסתכלת עלי ודמעות זולגות בלי הפוגה מעיניה. שלושת הילדים ושתי הילדות יושבים על הספה ומבט של חרדה בעיניהם. מה אני עושה פה! מה אני עושה פה! זה הרגע הקשה ביותר בכל שירותי בצה"ל. סבי חלם כל חיוו שיהיה לו צבא משלנו ולא נלך כצאן לטבח, צבא שיגן עלינו, ועכשיו אני עומד להרוס במו ידי את כל הצבא הזה. אבל אין ברירה. פקודה זו פקודה. פקודה זה דמוקרטיה. אני נושם נשימה עמוקה. ואוחז בזרועה של גברת לוי. "בואי איתי," אני אומר. היא לא עונה. נשמטת בכוח לאחור ונתקלת בארון הזכוכית, פניה וידיה מלאות חתכים. טיפות דם ניתזות על בגדיה, על בגדי, על משקפי ועל הרצפה. הילדות מתחילות לצרוח, הצרחות מנסרות באוזני ובטני מתכווצת. אבל אסור לי להיכנע. חייליי עומדים מאחור ומביטים עלי, אם אני מתקפל זה יהיה כדור שלג. אני חוזר בראשי על הקלטת: דמוקרטיה, דרג מדיני, ציות. אבל מה?! אני לא בן אדם?! אני לא מוסרי?! אני לא אנושי? סתם זורקים אנשים מביתם! ובשביל מה? בשביל כלום! בשביל להקים מדינה של רוצחים! לא! אסור לי להיסחף! מהר הקלטת: דמוקרטיה! ציות! דרג מדיני! אני אוחז בעוצמה בזרועה של גברת לוי. "אל תיגע באמא שלנו!" מתחילים הילדים לצרוח. "אמא שלנו! לא לאבד עשתונות. זה רגע קשה שיש לעבור. קושי אנושי! דרג מדיני! הילדות אוחזות בשמלת האמא ומושכות, הילדים מושכים אותי במכנסיים, החיילים נכנסים ומתחילים להפריד, הכל תוך צווחות ודמעות, ואז הבעל מתחיל לצעוק: "עזוב את אישתי! עזוב את ביתי! אשתי ביתי!" "חיימי, אנא הירגע," מתחננת אישתו. "אשתי! ביתי!" הוא זועק. "אנא חיימי, אסור לך, הירגע, יש לך בעיות לב, " ממררת אישתו בבכי. ואז פתאום קולו נחנק, הוא צונח, ראשו נתקל בפינת הזכוכית שמכסה את שולחן הסלון, והוא נופל על הרצפה ללא רוח חיים. להחזיק מעמד! דמוקרטיה! דם! דרג מדיני! אשתו! ציות! התקף לב! נחישות! אין לא מסוגל! ביתו! דמוקרטיה! מת! כל החדר מתחיל להסתובב לי מול עיני, כתום, שחור, אדום. הראש שלי מתפוצץ, הלחץ גובר, האדמה נשמטת תחתי, אני מרגיש שאני נופל. דם! דרג מדיני! אל תיגע באמא! דמוקרטיה! אבא! כתום! דם! אבא! ופתאום הכל שחור. הכל נדם. כלום כלום. ("מעייני הישועה", גיליון 205, פרשת בלק, ט' בתמוז, ה'תשס"ה)
בס"ד למחוק את הרגש "הקשב!" צעקתי למחלקה בניסיון לשוות לקולי נימה קרה ומרוחקת. "זו המשימה: לפנות את משפחת לוי בלי אלימות, אבל בנחישות. מובן?" "כן המפקד!" "למחוק את הרגשות! היתה לכם אפשרות לפרוק את רגשותיכם בשיחות המקדימות בסדנאות ובהדמיות. אני מבין שקשה לומר לאדם לעזוב את ביתו, אבל עכשיו אין רגשות, יש פקודות! מובן?" "כן המפקד!" "לא לבטא שום אמפתיה. אם תגלו אמפתיה, לא תוכלו לבצע. ואין מצב כזה שלא מבצעים. זו החלטה של הדרג המדיני ואנו כפופים לו. ברור?" "כן המפקד!" אני שם לב שאני חוזר על דברי. אין דבר, שיהיה ברור! ואולי זה כדי לשכנע את עצמי. "רבותי! כמובן אין סירוב פקודה. צה"ל זה לא תוכנית כבקשתך. וגם אין 'אני לא מסוגל'. אין לא יכול, יש לא רוצה. בשבילי איני מסוגל, זה סירוב פקודה. אין מצב שצה"ל לא מסוגל. ברור?" "כן המפקד!" ענו בקול רפה. "לא שמעתי!" "כן המפקד!" צווחו. "אני מצטער שלא קיבלנו חיילות ושוטרות. אך זה מה שיש. עלינו לפנות גם נשים וילדות. בנחישות ננצח. ברור?" "כן המפקד!". ניגשתי אל הדלת של משפחת לוי מלא ביטחון. טוב שלא קיבלתי משפחה שכולה, ולא משפחה עם ילדים קטועי איברים ולא משפחה של פעילי ציבור, אלא משפחה קלה. אני נושם עמוקות ודופק בדלת. מר לוי פותח. הוא באמצע שתיית קפה. "שלום מר לוי. שמי סגן קובי שושני". "שלום קובי, אנא שב. רוצה כוס קפה?" "לא תודה. מר לוי, אתה יודע שאתה צריך לעזוב עכשיו?" "לא." "שמע, אדון לוי, זה קשה לך וגם לי, אבל אין ברירה, זו החלטה דמוקרטית ולא נוכל לשנות אותה, לכן אתה עוזב, לא תרוויח כלום אם זה יהיה בכוח". "איני הולך לשום מקום. זה ביתי. זו גינתי. אלו החממות שלי. פה ילדתי נפצעה מירי מחבלים. אין לי בית אחר, אין לי לאן ללכת ואני לא הולך לשום מקום". והוא נאחז בארון הזכוכית. האמת היא שגם אני הייתי מרגיש כך אם היו מפנים אותי, אבל עלי להיות חזק. 17 חיילים נמצאים מאחורי. טוב, ננסה בטוב, עוד לא נפעיל כוח. "גברת לוי הנבונה, את יודעת שזה לא יעזור. אתם חייבים לעזוב". היא לא עונה, אלא מסתכלת עלי ודמעות זולגות בלי הפוגה מעיניה. שלושת הילדים ושתי הילדות יושבים על הספה ומבט של חרדה בעיניהם. מה אני עושה פה! מה אני עושה פה! זה הרגע הקשה ביותר בכל שירותי בצה"ל. סבי חלם כל חיוו שיהיה לו צבא משלנו ולא נלך כצאן לטבח, צבא שיגן עלינו, ועכשיו אני עומד להרוס במו ידי את כל הצבא הזה. אבל אין ברירה. פקודה זו פקודה. פקודה זה דמוקרטיה. אני נושם נשימה עמוקה. ואוחז בזרועה של גברת לוי. "בואי איתי," אני אומר. היא לא עונה. נשמטת בכוח לאחור ונתקלת בארון הזכוכית, פניה וידיה מלאות חתכים. טיפות דם ניתזות על בגדיה, על בגדי, על משקפי ועל הרצפה. הילדות מתחילות לצרוח, הצרחות מנסרות באוזני ובטני מתכווצת. אבל אסור לי להיכנע. חייליי עומדים מאחור ומביטים עלי, אם אני מתקפל זה יהיה כדור שלג. אני חוזר בראשי על הקלטת: דמוקרטיה, דרג מדיני, ציות. אבל מה?! אני לא בן אדם?! אני לא מוסרי?! אני לא אנושי? סתם זורקים אנשים מביתם! ובשביל מה? בשביל כלום! בשביל להקים מדינה של רוצחים! לא! אסור לי להיסחף! מהר הקלטת: דמוקרטיה! ציות! דרג מדיני! אני אוחז בעוצמה בזרועה של גברת לוי. "אל תיגע באמא שלנו!" מתחילים הילדים לצרוח. "אמא שלנו! לא לאבד עשתונות. זה רגע קשה שיש לעבור. קושי אנושי! דרג מדיני! הילדות אוחזות בשמלת האמא ומושכות, הילדים מושכים אותי במכנסיים, החיילים נכנסים ומתחילים להפריד, הכל תוך צווחות ודמעות, ואז הבעל מתחיל לצעוק: "עזוב את אישתי! עזוב את ביתי! אשתי ביתי!" "חיימי, אנא הירגע," מתחננת אישתו. "אשתי! ביתי!" הוא זועק. "אנא חיימי, אסור לך, הירגע, יש לך בעיות לב, " ממררת אישתו בבכי. ואז פתאום קולו נחנק, הוא צונח, ראשו נתקל בפינת הזכוכית שמכסה את שולחן הסלון, והוא נופל על הרצפה ללא רוח חיים. להחזיק מעמד! דמוקרטיה! דם! דרג מדיני! אשתו! ציות! התקף לב! נחישות! אין לא מסוגל! ביתו! דמוקרטיה! מת! כל החדר מתחיל להסתובב לי מול עיני, כתום, שחור, אדום. הראש שלי מתפוצץ, הלחץ גובר, האדמה נשמטת תחתי, אני מרגיש שאני נופל. דם! דרג מדיני! אל תיגע באמא! דמוקרטיה! אבא! כתום! דם! אבא! ופתאום הכל שחור. הכל נדם. כלום כלום. ("מעייני הישועה", גיליון 205, פרשת בלק, ט' בתמוז, ה'תשס"ה)