למיכל היקרה

[דבוריק]

למיכל היקרה

שאלת אותי אתמול שאלה ואני רוצה לענות. רציתי כבר אתמול, אבל ברגע שנגמרת החופשה ואני חוזרת לעבודה, הזמן הפרטי שלי מצטמצם קשות, ואז אני מגיעה לכאן לעתים יותר נדירות. לשאלתך - גדלתי בלי אבא מגיל מאוד צעיר, אבל גדלנו סבא וסבתא, שהיו לי כמו הורים, כי אמא באמת לא תפקדה. הקשרים שלי איתה היו מסובכים כל השנים מפני שהיא היתה אישה קשה גם ככה, ומותו של אבי רק סיבך את העניין. סבא וסבתא לקחו פיקוד וגידלו אותי ואת אחותי, שנולדה חודש אחרי שאבא נהרג. הבעייה היתה שלא היה לי עם מי לדבר. בבית החביאו את התמונות שלו, מחקו אותו לחלוטין, כי חשבו שזה עלול להזיק לי (לדבר עליו או להתייחס אליו) יש לי ממנו זכרונות מאוד מעורפלים, בעיקר נעימים (כמובן), ויכול להיות שחלקם הם פנטזיות, ועד היום בעצם אני לא יודעת מי היה האיש הזה. ותארי לך אחותי שנולדה לעולם בלי להכיר בכלל את האיש שהוליד אותה. לשמחתי אמא התחתנה שוב עם אדם מקסים - אבא שלי שכל הברה במילה הזו מגיעה לו. הוא גידל אותנו במסירות, ואנחנו גם קוראים לו אבא. לכן המילה הזו לא זרה לי. יום טוב לך מיכל וגם לאחרים מדבורה

 

[דבוריק]

ובהמשך למה שכתבתי...

נאלצתי לקטוע את הכתיבה כי היה לי טלפון מרגש עם בתי. אני מנסה להרגע ממנו. מנגבת את הדמעות, ורוצה לומר שאחד מתוצרי הלוואי של אובדן אבי בגיל צעיר הוא חיים מלאי חרדות ופחדים לאבד שוב את היקרים לי, את אלה שאני אוהבת. זה מתבטא בדאגנות יתר, בסיוטים איומים בלילות ועוד ועוד. אני מתמודדת ומטפלת בזה, ומשתדלת לא להכביד על האחרים, אבל קשה. והמציאות שלנו לא מקלה על כך. לגבי אמא. גם היא בעצם לא היתה בשבילי בגלל הכאב שלה. גם איתה לא יכולתי לדבר - בוודאי לא על אבא, כי היא לא סגרה איתו חשבון על שהלך ממנה ותמיד בכתה כשניסיתי לדבר איתה עליו, ואני לא יכולתי להכיל את הבכי והצער שלה. לכן הייתי פורשת מהסיטואציה ומוותרת על הסקרנות לדעת. רק לקראת מותה הרשתה לעצמה לומר לי כמה אני חשובה לה. רק כשהיתה במצב של ערפול חושים ולא בשליטה שהיתה כל כך אופיינית לה. היא לא ידעה בחייה לבקש אהבה ולתת אותה, ולכן חייה היו החמצה גדולה. זה נורא כואב לי, אבל אני עושה תיקון, ומשתדלת שחיי לא יהיו החמצה. משתדלת לתת להם משמעות ולהסתכל בפרצוף גם לדברים הקשים והכואבים, ולא לברוח מהם. נו טוב. אני מרגישה שאני נסחפת, אז אעצור כאן. אז הנה עוד

להתראות

 

[stam ahat]

אוי כמה שאני מזדהה עם דברייך!

פעמים רבים בלילות אני מתעוררת שטופת זיעה, עם דמעות בעיניים, חושבת על תסריטים מזעזעים בהם אמי נהרגת בדרך כלשהי, וכך גם סבי וסבתי. לעיתים אינני מסוגלת להירדם ופורצת בבכי היסטרי רק מעצם המחשבה על החיים בלי אמי, שאליה אני קשורה מאוד, או סבי וסבתי שהם כמו הורים שניים שלי. אין ספור פעמים כשאני שומעת על פיגועים בסביבה שבה אמי או מישהו מבני משפחתי צריך להיות, אני נכנסת לחרדה של ממש, ועד שאני לא שומעת קול של מישהו מבני משפחתי אינני נרגעת. לעיתים אני לא מסוגלת להתרכז בדבר בגלל תחושת בטן מנבאת רעות, ודבר זה גבר בערך מאז אסון ורסאי, שבבוקר לאחריו התעקשתי לברר מה שלום בני המשפחה בירושלים, בגלל פרנויה אופינית לי עד אז, ולמרות התנגדות של אמי וסבתי, בערך בשעה תשע בבוקר קיבלנו הודעה שבני משפחתי נפגעו קשה באסון, ולמרבה המזל איש ממשפחתו לא נהרג בהתמוטטות. ולעניין אחר - מחר האזכרה שלו, ועדיין אני מתלבטת מה לעשות. לאחר העלייה לקברו להגיע לבית הספר כרגיל? להשאיר את המכתב? אני מניחה שבלילה אני אחשוב על-כך עד שאגיע להחלטה, עוד ליל שימורים אופייני לשבועות האחרונים.. ומיכל - אמרת ש"קשה לכתוב את הכינוי שלי" - בתחילה העדפתי לא להזדהות ולא להיכנס לפורום בכינויי הקבוע בפורומים אחרים, בהתחלה משום שלא הכרתי את רוח הפורום, ואחר-כך מסיבות שונות שקשורות להשתתפותי בפורומים השונים שבהם אני נחשפת בצורה מינימלית. עד שהבנתי שאני בעצם מתנהגת בצורה טיפשית למדי, ושאם בחיים האמיתיים אני לא מתביישת להזדהות, ובהזדמנויות השונות אני מסבירה את המצב, החלטתי לבסוף להזדהות בשמי האמיתי. אתי.

 

[דבוריק]

אתי יקרה שלום

מסתבר שלסיוטים אין גיל. אני מכירה את הלילות האלה שעליהם את מספרת, אבל אותי נורא מרגיע להתעורר ולהיווכח שזה היה רק חלום... ולפעמים לפני השינה, כשאני מרגישה שעלול לבוא הסיוט בלילה, אני מבקשת מעצמי לא לתת לא לבוא. ולפעמים זה עוזר. עוד משהו שעוזר הוא לשתף מישהו בבוקר (אם זה אפשרי) ועל ידי כך שמדברים חלק מהמועקה עובר, ועוד משהו שאני עושה: - כותבת , וגם אז זה יוצא. לא להשאיר בפנים. העיקר לא להסתובב עם זה במשך היום. לגבי מחר, אם את מרשה לי להגיד לך - אולי אל תתלבטי עכשיו, אולי תנסי לחכות למחר ולהחליט לפי ההרגשה שלך איך לנהוג. מתאים לך? מקווה שלא יהיה לך מחר נורא קשה. משתתפת איתך. דבורה

 

[stam ahat]

דבורה -

טוב לדעת שאני לא לבד, פחות טוב לדעת שלעולם הסיוטים, החלומות והמחשבות אינם חולפים =\ אני כותבת, והמון, אבל אני לא מסוגלת לשתף איש בחלומות שלי, זה אישי מדי, אני מניחה שאת מבינה את המצב.. חשבתי להחליט מחר, אבל אני מניחה שכבר בלילה אני אגיע להחלטה, בין סיוט לסיוט, בין מחשבה למחשבה.. מחר זו רק הפעם השנייה שאני עולה לקברו, ולכן, אני עדיין לא יודעת מה תהיה התגובה של אמא שלי למכתב, אני חוששת לגרום לה לכאב, מספיק כואב לשתינו יחד - למה להגביר את זה? תמיד אני מדברת אליו בלב, מקריאה לו את המכתבים או החלומות, ורק בשנה שעברה אמי הייתה מוכנה לקחת אותי איתה אל הקבר, משום שלא חשבה קודם לכן שאני מוכנה לכך. כמובן, היה לי קשה מאוד, אבל אני מקווה שהשנה התבגרתי בשביל להיות קצת יותר חזקה. אני מאוד מעריכה את התגובות שאתם נותנים לי פה, ואת החוזק והיכולת של כולכם לתמוך באחרים, תודה על דברייך דבורה, אני מתחילה להבין את הסיבות שבגינן הגעתי לכאן, ואחת מהן היא הידיעה המנחמת מעט, שאני לא לבד, ויש עם מי להתייעץ ויש את מי לשתף.

אתי.

 

[רחלי27]

אתן מדברות על סיוטים..

שלפעמים אכן מתממשים למציאות.. מישהוא אמר לי פעם שלפחד יש טעם רק ממה שבשליטתנו ולא ממה שאין לנו שום השפעה עליו. אפשר להתווכח על המישפט הזה אבל יש בו הגיון.. מאחלת לכן רוב שלוה בלילה וגם ביום. רחלי.

 

[מיכל@בר]

היי אתי ... הרבה יותר נעים מסתם....

קשה מאד לייעץ בעניין המכתב או בעניין ההגעה לבית הספר אחרי העליה לקבר. אני חושבת שאם בא לך להשאיר את השיר שכתבת לו על הקבר, ורק פוחדת מהתגובה של אמא שלך, תשאירי אותו, ואמא שלך, אם תקרא אותו, רק תבין את כאבך, היא הרי לא מתארת לה שלא כואב לך כך... לגבי בית הספר... רק מה שאת מרגישה, מה שתרגישי אחרי... מקווה שהמחר יעבור עליך לא קשה מידי...

 

[stam ahat]

גם קשה מאוד להחליט...

מצד אחד, אני רוצה להשאיר אותו שם, מצד שני, אני ארגיש מאוד נבוכה ליד אמא שלי, ואני פוחדת לגרום לה לכאב, פוחדת לראות אותה חלשה.. היא תמיד מקרינה לידי כל-כך הרבה כוח נפשי, כמו מעין מסיכה, ואולי הפחד שלי הוא לשבור את המסיכה הזו? לראות אותה בוכה? כואבת? אני אדם מאוד רגיש, וקרו לי מקרים מביכים למדי, ביחוד לאחרונה, שאני בוכה מכל שטות - רואה מישהו בוכה, והדמעות נוזלות, רואה סרט טפשי - ובלי להרגיש הדמעות זולגות. בפעם הראשונה שעליתי לקברו עם אמא שלי היא בכתה, יחד איתי, והרגשתי כל-כך חלשה, כל-כך חסרת אונים. אני חושבת שאני אוותר על המכתב. הרי בשבילי, הוא תמיד איתי, ולא משנה היכן, ואני תמיד יכולה להתמין את המכתב במגירה, ומדי פעם לקרוא לו אותו, להראות לו שאני עוד אוהבת, עוד זוכרת, עוד מתגעגעת.

אתי.

 

[נ.תהילה]

היי אתי

כשבנינו המשפחה ואני אתר (באינטרנט) לזכר אחות שלי, הרגשתי חייבת לכתוב משהו משל עצמי. הרגשתי שהאתר לא יהיה שלם בלי זה. אני לא אגזים אם אומר שימים ולילות שברתי את הראש מה ואיך לכתוב. והיה לי גם את המחסום של ההורים. כי כמה שאנחנו פתוחים בבית, ומדברים על אחות שלי המון, ואין שום בעיה לשאול את ההורים איך היא היתה, במה בדיוק היא חלתה, איך הם הרגישו אז וכד´, הרגשתי לא נעים להראות להם עד כמה א-נ-י עצובה ועד כמה כואב ל-י. כאילו אני לא רוצה להעמיס עליהם את הרגשות שלי, כי יש להם מספיק עומס גם בלי הג´יפה שלי. אבל מכיוון ש"אולצתי", כתבתי קטע באמת מהלב, וההורים שלי ראו אותו. וזה לא שינה כלום. אנו משיכים לדבר על הכל כמו מקודם. הם מן הסתם ידעו שכואב לי על אחות שלי, אבל לא עד כמה. והרי כל המשפחה באותה הסירה, וזה בסדר גמור ואולי אפילו רצוי להראות ולשתף אחד את השני, גם אם מאוד קשה- ותאמיני לי שהיה לי קשה. ואחרי שסיימתי לכתוב משהו, עליתי לקבר של אחות שלי (לבד) והקראתי לה את מה שכתבתי- בשבילה. ובהתקף ספונטני שכזה השארתי את הקטע על הקבר שלה. ברוב טמטומי- לא חשבתי על הגשם, שבא כעבור שבועיים ומן הסתם (אינני יודעת כי לא הייתי שם מאז) הרטיב את הקטע והרס אותו. תעשי מה שנוח לך. מה שטוב לך. תחשבי בקטעים האלה בעיקר על עצמך. זה לא אגואיסטיות. זה מה יהיה טוב בשבילך ובשביל ההתמודדות שלך. מאחלת לך שיעבור כמה שיותר קל מחר.

תהילה

 

[מיכל@בר]

עושה טוב על הנשמה לדעת שהיה

לך אבא כזה, אב לכל דבר... באמת, מחמם את הלב.. מערכת סבוכה את מתארת, דבורה, ושוב, כשאמא שלך אמרה לך, גם אם רק לקראת מותה כמה שאת חשובה לה, אני חושבת שיש כאן גם פיוס לא רגיל... ואיך טראומה מילדות יכולה כך, להשפיע על כל מהלך החיים... הסיוטים, החרדות, הדברים שאת מדברת עליהם. דבורה יקרה, נורא תודה שענית