למיכל, sad ו- tear (ובעצם לכולם)
מיכל, ראיתי שהוספת לקישורים כתבה על רוני הרניק שהתפרסמה ב"הארץ", אך אני בכלל התכוונתי לכתבה אחרת, שהתפרסמה עליו בדיוק באותו יום, אך בעיתון של "ידיעות אחרונות". ממש מוזר שהתפרסמו עליו שתי כתבות באותו יום, אך בעיתון שונה. זאת מהארץ יותר מתמקדת במוזיקה ובלהקה שלו,ואילו זאת מידיעות בעיקר מתמקדת באשתו, וגם אחיו. טוב, לא משנה. ולtear ו sad, קראתי את הדברים ששוחתן עליהם, בקשר ל"דאגנות יתר" של הורים שכולים (לא מצליחה למצוא את המילים המתאימות). אז בתור בת של הורים שכולים, אני חושבת שאני מבינה את הדאגה של ההורים שלי, גם אם היא מופרזת מדי לפעמים. בסה"כ, איך אפשר שלא להבין. אבל, מצד שני, חייבים לדעת שלא כדאי להגביל יותר מדי. לי היו מספר טיולים מטעם בי"ס או בני עקיבא שהיו עמם בעיות בטחוניות, וההורים פשוט לא הרשו לי לנסוע. וכל השאר כן נסעו. אז בהדרגה למדתי לחיות עם הדאגנות שלהם, ולהבין אותם, גם אם קשה לי. בכל אופן, יש לי סיפור לספר לכן: זה היה בשנה שעברה, ב-י"ג אדר, ערב חג פורים. היה לי ולחברי ממש משעמם. אז החלטנו "לגנוב" טרקטור, ולנסוע בעגלה לאיזה גבעה, ולעשות שם קומזיץ (אני גרה בקיבוץ, למי שלא מבין את סוג "הבילוי"). בקיצר, לנסוע בעגלה, כשהנהג הוא בן 16-17, זה לא הדבר הבטוח ביותר. אז אמרתי לחברי שאני לא יכולה להצטרף, כי ההורים בטח לא ירשו לי. ואז בעצם, חשבתי לעצמי, הגיע הזמן להגיד להם שלא ידאגו, כי שום דבר לא יקרה, ושיתנו לי קצת חופש לעשות דברים, גם אם הדברים האלה הם לא הכי בטוחים. כמובן שהסתרתי מהם קצת פרטים לא נחוצים (שסתם היו מדאיגים אותם), אבל בסופו של דבר הם נתנו לי אישור. וטוב שכך, כי נהניתי שם כמו שהרבה זמן לא נהניתי. אחר כך גם חשבתי, שאולי אני היא זו שבעצם תמיד מפחדת, וההורים הם רק תירוץ, למרות שגם הם מפחדים. אולי הם השרישו בי חלק מהפחד שלהם, וחבל. באמת הרבה פעמים אני מרגישה פחד מוגזם מדי. אני פשוט חיה במין ידיעה שאסור לי למות, כי מספיק שמתה להם בת אחת, הם לא צריכים עוד אחת שתמות. מוזר לא? בכל אופן, מצטערת על הניג´וז למעלה עם הכתבות. מאחלת לכולכם שבת שלום.
מיכל, ראיתי שהוספת לקישורים כתבה על רוני הרניק שהתפרסמה ב"הארץ", אך אני בכלל התכוונתי לכתבה אחרת, שהתפרסמה עליו בדיוק באותו יום, אך בעיתון של "ידיעות אחרונות". ממש מוזר שהתפרסמו עליו שתי כתבות באותו יום, אך בעיתון שונה. זאת מהארץ יותר מתמקדת במוזיקה ובלהקה שלו,ואילו זאת מידיעות בעיקר מתמקדת באשתו, וגם אחיו. טוב, לא משנה. ולtear ו sad, קראתי את הדברים ששוחתן עליהם, בקשר ל"דאגנות יתר" של הורים שכולים (לא מצליחה למצוא את המילים המתאימות). אז בתור בת של הורים שכולים, אני חושבת שאני מבינה את הדאגה של ההורים שלי, גם אם היא מופרזת מדי לפעמים. בסה"כ, איך אפשר שלא להבין. אבל, מצד שני, חייבים לדעת שלא כדאי להגביל יותר מדי. לי היו מספר טיולים מטעם בי"ס או בני עקיבא שהיו עמם בעיות בטחוניות, וההורים פשוט לא הרשו לי לנסוע. וכל השאר כן נסעו. אז בהדרגה למדתי לחיות עם הדאגנות שלהם, ולהבין אותם, גם אם קשה לי. בכל אופן, יש לי סיפור לספר לכן: זה היה בשנה שעברה, ב-י"ג אדר, ערב חג פורים. היה לי ולחברי ממש משעמם. אז החלטנו "לגנוב" טרקטור, ולנסוע בעגלה לאיזה גבעה, ולעשות שם קומזיץ (אני גרה בקיבוץ, למי שלא מבין את סוג "הבילוי"). בקיצר, לנסוע בעגלה, כשהנהג הוא בן 16-17, זה לא הדבר הבטוח ביותר. אז אמרתי לחברי שאני לא יכולה להצטרף, כי ההורים בטח לא ירשו לי. ואז בעצם, חשבתי לעצמי, הגיע הזמן להגיד להם שלא ידאגו, כי שום דבר לא יקרה, ושיתנו לי קצת חופש לעשות דברים, גם אם הדברים האלה הם לא הכי בטוחים. כמובן שהסתרתי מהם קצת פרטים לא נחוצים (שסתם היו מדאיגים אותם), אבל בסופו של דבר הם נתנו לי אישור. וטוב שכך, כי נהניתי שם כמו שהרבה זמן לא נהניתי. אחר כך גם חשבתי, שאולי אני היא זו שבעצם תמיד מפחדת, וההורים הם רק תירוץ, למרות שגם הם מפחדים. אולי הם השרישו בי חלק מהפחד שלהם, וחבל. באמת הרבה פעמים אני מרגישה פחד מוגזם מדי. אני פשוט חיה במין ידיעה שאסור לי למות, כי מספיק שמתה להם בת אחת, הם לא צריכים עוד אחת שתמות. מוזר לא? בכל אופן, מצטערת על הניג´וז למעלה עם הכתבות. מאחלת לכולכם שבת שלום.