ניב קלדרון
New member
למישהו יש ספק בכלל בהיא מדהימה?
"שנת 1972 היתה שנת מפנה, מפני שבינואר התקיים כנס הסטר טרק הארצי הראשון בניו יורק... ההתכנסות הזו של מעריצים לחגיגת טרק בסוף השבוע. המארגנים החזיקו אצבעות וציפו ל 500 משתתפים. הם קיבלו 3000... עצמת הרעש שקיבלה את פניי בכנס הראשון בו השתתפתי תפסה אותי בהפתעה. הצעקות, מחיאות הכפיים, התגובה המחשמלת, לכל תנועה שלי, לכל מילה שלי, לכל תנועה שלי, היתה פשוט בלתי רגילה... כמו לקבל נוק-אאוט מגל באוקיינוס. מה שעשה את זה למרגש יותר היה העובדה שהכנס הזה היה כ"כ אמיתי, שורשי ממש. שום דבר לא היה יותר מדי, זה לא היה ממוסחר, בלי יחצנים הוליוודיים שמארגנים אירועים; אלה היו אנשים שבאו ביחד פשוט בגלל אהבתם לסטר טרק." (ליאונרד נימוי, אני ספוק, 1995) "איש אינו יודע מה צפוי בכלכלה בשבועות ובחודשים הקרובים, בדיוק כפי שאף אחד אינו יודע מה צפוי בתחום הביטחוני המדיני... הכל מעורר את הרושם שהמשק על סף נפילה חופשית... על הכל מרחף ענן אי ודאות. למיתון יכולות להיות שלוש סיבות: ... שינויים בהלך הרוח של הציבור (הסיבה השלישית)... סכנה כזאת קיימת היום גם במשק הישראלי...תחושת אי הודאות ביחס לעתיד, החשש להכנס למקומות הומי אדם כקניונים ושווקים... כמוהם כ"שביתת קונים" המחמירה את המיתון הקיים ממילא. זה הדבר האחרון שהמשק, ובסופו של דבר, החברה בכללותה זקוקים לו בשעה זו... הפיגועים באמצעות מתאבדים מזוויעים במיוחד...אבל למעשה...הם רק צורה מבחילה יותר של מלחמה המופנית נגד אזרחים... לו היה לנו עסק עם מדינת אויב יתכן שמטוסיה היו מפציצים את ת"א כפי שהגרמנים הפציצו את לונדון במלחמת העולם השנייה. מבחינה סטטיסטית, הסיכוי להיפגע בפיגוע התאבדות היה ונשאר נמוך מאוד, האם זה צריך להשפיע על החלטות?...אבל כדאי שנִתהה גם על המחיר הכלכלי של הפחד, ונשאל את עצמינו אם לנוכח גודל הסיכון הממשי, מוצדק לשבש בעטו את חיינו." (אברהם טל, מוסף הארץ, 4/4/02) בחול המועד פסח התקיימו ושני אירועים הקשורים למד"ב ולפנטזיה, אני אדבר על האירוע שהתקיים בסינמטק מפני שראשית, הייתי בין מארגניו ושנית, כי פשוט לא הייתי באירוע השני. היום הראשון החל בצליעה קלה. מעט מאד משתתפים הגיעו לאירוע הפתיחה היפה שהכין סטארבייס 972 לחבריו, רוחנו הועכרה מה אך כמו טרקרים טובים (אבל גם ישראלים) חיכינו לבאות באופטימיות זהירה. יום קודם הלכו לנו 16 ישראלים בפיגוע התאבדות בחיפה. אני חייב להודות שהמחשבה על ביטול האירוע עברה במוחי לזמן מה. בתור אחד האחראים לבטחון המשתתפים, לא ידעתי איך אוכל באופן אישי לקחת אחריות כזו במקרה של אירוע (בנוסף , אני חייב להוסיף שהייתי בין המארגנים של הכנס ולא המארגן הראשי והיחידי). האבטחה בכניסה לסינמטק היתה טובה. שני שומרים חמושים בכניסה למסדרון בן ארבעה וחצי מטר של מחסומים מהעירייה עד פתח הכניסה לסינמטק. כל אחד נבדק, גברים, נשים וילדים. לפנות ערב, אכזבה מפוכחת הפחה לחיוך נעים כשהמספרים החלו להתאזן מעט בקופות. האווירה בפסטיבל היתה אוירה ישראלית של ימים אלה, היינו, אנשים יודעים שצריך לבדוק להם את התיקים ועל כן הם סבלניים. האנשים היו רגועים (כך לפחות על פי פניהם), השתתפו בפעילויות וגם שמחו על הרגיעה הזמנית מהימים הנוראים שעוברים עלינו כולנו, בגרות אמיתית. תפקידו של העורף במלחמה הוא לנהל את חייו כרגיל ככל שאפשר, זה הצו 8 שלנו כַּעורף, כי לשם כך אנחנו נלחמים בחזית. מה הטעם לשבת בבית? אני יודע שזה מפחיד, אבל זו למעשה מטרת הלחימה, שאנחנו נעשה כאן כיף או קניות או בילויים או מה שנחפוץ לצורך העניין. היום השני קיבל את פנינו כיום קודר, זה היה ציון דרך של ממש; בכל ימי אני לא זוכר יום גשם בפסח או בחול המועד, אני לא יודע אם אתם זוכרים אבל גם בפורים היה שמשי לשם שינוי מרענן, איזו שנה הפוכה קיבלנו. בתחילת היום, זה היה נראה כמו עוד יום בסינמטק של ימים אלו, נטוש כמעט, אך שוב, מעריצי המד"ב והפנטזיה הפיכו חיים במקום. זה מעניין איך ששני הקטעים שציטטתי למעלה התחברו להם בצורה מופלאה שכזו. הקשר שלהם ברור כשמש, לפחות לי, אני מקווה שגם לכם. מה שאני רוצה לומר הוא שאנחנו צריכים להפיח חיים בארץ הזו, זה הרי בידיים שלנו, כמו שאמר פעם מִגְדַל עזריאלי בראש חוצות, תרתי משמע. אנחנו צריכים יותר אירועים כאלה, אירועים שבאים מאהבה, ואנחנו צריכים את האנשים שימלאו את תפקידם האזרחי ופשוט יחיו ויהנו ויובילו, אחרת לא יהיו לנו חיים רגילים, שהם כל כך יקרים ורק עכשיו אנחנו תופסים את זה, ולא יהיו לנו כנסים שגם הם לא מובן מאליו כי כשאתם לא באים לכנס זה שווה ערך לשביתה, שהרי כמובן שאיננו רוצים! ועוד דבר אחד, אל תחששו מלהתכנס. זיכרו, בהתכנסותנו אנו מבטאים את כוחנו. תחשבו על זה.
"שנת 1972 היתה שנת מפנה, מפני שבינואר התקיים כנס הסטר טרק הארצי הראשון בניו יורק... ההתכנסות הזו של מעריצים לחגיגת טרק בסוף השבוע. המארגנים החזיקו אצבעות וציפו ל 500 משתתפים. הם קיבלו 3000... עצמת הרעש שקיבלה את פניי בכנס הראשון בו השתתפתי תפסה אותי בהפתעה. הצעקות, מחיאות הכפיים, התגובה המחשמלת, לכל תנועה שלי, לכל מילה שלי, לכל תנועה שלי, היתה פשוט בלתי רגילה... כמו לקבל נוק-אאוט מגל באוקיינוס. מה שעשה את זה למרגש יותר היה העובדה שהכנס הזה היה כ"כ אמיתי, שורשי ממש. שום דבר לא היה יותר מדי, זה לא היה ממוסחר, בלי יחצנים הוליוודיים שמארגנים אירועים; אלה היו אנשים שבאו ביחד פשוט בגלל אהבתם לסטר טרק." (ליאונרד נימוי, אני ספוק, 1995) "איש אינו יודע מה צפוי בכלכלה בשבועות ובחודשים הקרובים, בדיוק כפי שאף אחד אינו יודע מה צפוי בתחום הביטחוני המדיני... הכל מעורר את הרושם שהמשק על סף נפילה חופשית... על הכל מרחף ענן אי ודאות. למיתון יכולות להיות שלוש סיבות: ... שינויים בהלך הרוח של הציבור (הסיבה השלישית)... סכנה כזאת קיימת היום גם במשק הישראלי...תחושת אי הודאות ביחס לעתיד, החשש להכנס למקומות הומי אדם כקניונים ושווקים... כמוהם כ"שביתת קונים" המחמירה את המיתון הקיים ממילא. זה הדבר האחרון שהמשק, ובסופו של דבר, החברה בכללותה זקוקים לו בשעה זו... הפיגועים באמצעות מתאבדים מזוויעים במיוחד...אבל למעשה...הם רק צורה מבחילה יותר של מלחמה המופנית נגד אזרחים... לו היה לנו עסק עם מדינת אויב יתכן שמטוסיה היו מפציצים את ת"א כפי שהגרמנים הפציצו את לונדון במלחמת העולם השנייה. מבחינה סטטיסטית, הסיכוי להיפגע בפיגוע התאבדות היה ונשאר נמוך מאוד, האם זה צריך להשפיע על החלטות?...אבל כדאי שנִתהה גם על המחיר הכלכלי של הפחד, ונשאל את עצמינו אם לנוכח גודל הסיכון הממשי, מוצדק לשבש בעטו את חיינו." (אברהם טל, מוסף הארץ, 4/4/02) בחול המועד פסח התקיימו ושני אירועים הקשורים למד"ב ולפנטזיה, אני אדבר על האירוע שהתקיים בסינמטק מפני שראשית, הייתי בין מארגניו ושנית, כי פשוט לא הייתי באירוע השני. היום הראשון החל בצליעה קלה. מעט מאד משתתפים הגיעו לאירוע הפתיחה היפה שהכין סטארבייס 972 לחבריו, רוחנו הועכרה מה אך כמו טרקרים טובים (אבל גם ישראלים) חיכינו לבאות באופטימיות זהירה. יום קודם הלכו לנו 16 ישראלים בפיגוע התאבדות בחיפה. אני חייב להודות שהמחשבה על ביטול האירוע עברה במוחי לזמן מה. בתור אחד האחראים לבטחון המשתתפים, לא ידעתי איך אוכל באופן אישי לקחת אחריות כזו במקרה של אירוע (בנוסף , אני חייב להוסיף שהייתי בין המארגנים של הכנס ולא המארגן הראשי והיחידי). האבטחה בכניסה לסינמטק היתה טובה. שני שומרים חמושים בכניסה למסדרון בן ארבעה וחצי מטר של מחסומים מהעירייה עד פתח הכניסה לסינמטק. כל אחד נבדק, גברים, נשים וילדים. לפנות ערב, אכזבה מפוכחת הפחה לחיוך נעים כשהמספרים החלו להתאזן מעט בקופות. האווירה בפסטיבל היתה אוירה ישראלית של ימים אלה, היינו, אנשים יודעים שצריך לבדוק להם את התיקים ועל כן הם סבלניים. האנשים היו רגועים (כך לפחות על פי פניהם), השתתפו בפעילויות וגם שמחו על הרגיעה הזמנית מהימים הנוראים שעוברים עלינו כולנו, בגרות אמיתית. תפקידו של העורף במלחמה הוא לנהל את חייו כרגיל ככל שאפשר, זה הצו 8 שלנו כַּעורף, כי לשם כך אנחנו נלחמים בחזית. מה הטעם לשבת בבית? אני יודע שזה מפחיד, אבל זו למעשה מטרת הלחימה, שאנחנו נעשה כאן כיף או קניות או בילויים או מה שנחפוץ לצורך העניין. היום השני קיבל את פנינו כיום קודר, זה היה ציון דרך של ממש; בכל ימי אני לא זוכר יום גשם בפסח או בחול המועד, אני לא יודע אם אתם זוכרים אבל גם בפורים היה שמשי לשם שינוי מרענן, איזו שנה הפוכה קיבלנו. בתחילת היום, זה היה נראה כמו עוד יום בסינמטק של ימים אלו, נטוש כמעט, אך שוב, מעריצי המד"ב והפנטזיה הפיכו חיים במקום. זה מעניין איך ששני הקטעים שציטטתי למעלה התחברו להם בצורה מופלאה שכזו. הקשר שלהם ברור כשמש, לפחות לי, אני מקווה שגם לכם. מה שאני רוצה לומר הוא שאנחנו צריכים להפיח חיים בארץ הזו, זה הרי בידיים שלנו, כמו שאמר פעם מִגְדַל עזריאלי בראש חוצות, תרתי משמע. אנחנו צריכים יותר אירועים כאלה, אירועים שבאים מאהבה, ואנחנו צריכים את האנשים שימלאו את תפקידם האזרחי ופשוט יחיו ויהנו ויובילו, אחרת לא יהיו לנו חיים רגילים, שהם כל כך יקרים ורק עכשיו אנחנו תופסים את זה, ולא יהיו לנו כנסים שגם הם לא מובן מאליו כי כשאתם לא באים לכנס זה שווה ערך לשביתה, שהרי כמובן שאיננו רוצים! ועוד דבר אחד, אל תחששו מלהתכנס. זיכרו, בהתכנסותנו אנו מבטאים את כוחנו. תחשבו על זה.
