תראי, זה משתנה מיום ליום...
בימים שהם מוציאים אותי מהכלים, אני בהחלט מרגישה שחבל שהכרתי אותו, ושום אהבה בעולם לא שווה אם סובלים ככה. אבל בימים שהכל "פרווה" אני אומרת שהייתי מתחתנת איתו למרות הכל, כי אני מתה עליו! אין לנו עדיין ילדים (רק כלבה משגעת) אז אין לי את ההרגשה הזו של "הילדים היו שווים הכל" אני מניחה שבעתיד בהחלט ארגיש ככה! לגבי ההתנהגות שלו, רב הזמן הוא נותן לדברים "להחליק" לו ליד האוזן. הוא מאוד מרחם על ההורים שלו, כי הם דאגו שככה הוא ירגיש (ע"י סחיטה ריגשית בלתי פוסקת, שאפילו טיפול מקצועי לא עקר את התחושות האלו) הוא יודע שאני צודקת, אבל מעדיף "לא להגיד דברים בקול רם" הוא מתחבא מאחורי משפטים כמו: "ההורים שלי הם אנשים פרימיטיבים, וטיפשים, אז תקבלי את השטויות שלהם..." או "אבא שלי השתגע, אני לא יודע מה קרה לו, אבל זה לא רק איתך, תראי איך הוא רב עם א´, או ב´, או ג´..."