והסיפורים שלי
1. אל"י: יום אחד חרב עלי עולמי. קיבלתי טלפון מקרובת משפחה, שסיפרה לי שאבא שלי התעלל בבת שלה (זיהו את זה דרך יועצת ערנית בבית הספר - ועל בהמשך). היא החליטה להתקשר אלי כי חששה שאולי קרה משהו גם לבת שלי. לא צריך לפרט מה התחושה, ועד כמה אתה לא יודע מה לעשות במצב כזה. ברגע הזה התחלתי בכל מיני טלפוני - ונחתתי באל"י. שם סייעו לי בכל התהליך, הפנו אותי (טלפונית) לפסיכיאטרית בכירה שמתמחה בנושא ועזרה לי בלי סוף בהתלבטות איך לנהוג. כחלק מהתהליך, החלטנו ליידע את כל המשפחה. לאחר מספר פגישות של האחים, עימתנו את ההורים בנושא, והצבנו תנאי שהוא יכנס לטיפול על מנת שנמשיך להפגש אתו. אלי סייעו לנו ביעוץ טלפוני ופגישות משותפות, וגם הפנו אותנו למיט"ל כמי שיכול לטפל באבא 2. פסיכולוגים פרטיים - כאמור. יש טובים ויש פחות טובים. הבת שלי גילתה סימנים אופיינים של מצוקה עקב פגיעה מינית כבר שנים לפני כן, ובמשך שנתיים היתה בטיפול אצל פסיכולוגית (הפסיקה כי "הספיק לה"). לאחר שיחת הטלפון הגורלית ולפני שנקטנו בכל צעד אחר, התקשרנו אל אותה פסיכולוגית, כדי להתייעץ אתה, והתשובה שלה היתה שהיא לא ראתה שום אינדיקציה לפגיעה מינית! על סמך זה המשכנו הלאה, ובערך באותו זמן במקביל, מטפל אחר שעבד עם בתנו הצליח לעלות על הנושא , זימן אותנו לשיחה ומאז השתתף אתנו בכל התהליך כולל סיוע גדול מאד בהגשת התלונה במשטרה. דוקא הוא לא פסיכולוג אלא עובד סוציאלי - שהתמחה בטיפול בנוער, ועשה עם בני נוער רבים דברים נפלאים. לצערי, בהמשך יצא לי להפגש עם עוד כמה פסיכולוגים מהזן הלא מוצלח - ודוקא היו לי הצלחות עם מטפלים בשיטות פחות קונבנציונליות - טיפול בתנועה, במוזיקה, באמנות. 3. גורמי הרווחה: פנינו לפקידות הסעד במחוזות הרלבנטיים להתייעץ על אופן הפעולה. אז מצד אחד, הם נתנו לנו את הזמן להגיש את התלונה בעצמנו, ולא הריצו אותנו למשטרה, מצד שני ביקשנו שינקטו פעולות אקטיביות כדי לסייע לקורבן פוטנציאלי נוסף - לצערנו, הכל נשאר בגדר הבטחות שבעל פה, ולאורך כל השנים מאז שום דבר לא נעשה. הבעיה הגדולה שלי עם גורמי הרווחה: כאשר יש בעיה של משפחה חלשה (אם חד הורית, הורה מתקשה, בעיה כלכלית) נתקלתי בכמה מקרים בהם הם מחפשים מהר מדי להוציא את הילד מהבית, במקום לתמוך בחיזוק המשפחה - ולכן אנשים חוששים, ובצדק, לפנות אליהם כאשר יש קושי. ועוד משהו הכי מוזר על רשויות הרווחה: אותה בת שאתה התחיל כל הסיפור - הארוע הרי התגלה על ידי יועצת בית הספר שדיווחה לגורמי הרווחה באיזורם. עד עצם היום הזה הנושא לא הובא למשפט, וגם לא הוזכר במשפט שנפתח עקב התלונה שלנו, למרות שמסרנו את כל הפרטים לכל הגורמים. 4. יועצות בית ספר -מאד חששתי מיצירת סטיגמה ומהפרעה - להפתעתי הטובה, אכן נשמרה הדיסקרטיות בצורה מלאה. הן אמנם לא עוזרות, אבל גם לא מפריעות וזה חשוב. 5. אחרון חביב - מיט"ל - לפני שגילינו את היקף הנפגעות, כשעוד היתה לנו אשליה שמדובר במעידה חד פעמית, ארוע שיש בו הספק (רק ליטפתי אותה באופן תמים, והיא הבינה לא נכון ...)- הבאנו אותו לטיפול (בהסכמתו) כתנאי לראייה של כל המשפחה. המטפלת היתה אתנו בקשר לפני תחילת הטיפול,והבינה שמדובר בהסכמה משפחתית, ושהיא אמורה להיות אתנו בקשר של ידוע ודיווח. לצערנו, היא פיתחה אתו קשר חם (של הזדהות?) - לא ידעה אותנו על כך שיש נפגעות נוספות שעליהן לא הודה (הטריק היה להודות, לבכות ולהצטער רק על מה שכבר ידוע לכולם), לא ידעה אותנו על כך שהוא פוגע בבתנו, ויתרה לו על מפגשים כי "הוא כבר בסדר" ובקיצור - כאשר נודעו לנו כל מעלליו בעבר ובהווה, והחלטנו להתלונן במשטרה - עימתנו את הדברים עם המטפלת, ולהפתעתנו הסתבר שהיא ידעה ולא חשבה שזה חשוב ליידע אותנו על כך שיש פגיעה בבת שלנו, על מנת שנוכל להגן עליה. הסיפור על כך מזעזע אותי עד היום - העברנו כמובן את הסיפור הלאה למי שצריך , אבל לא עקבנו , כי באותו זמן לא היה לנו כח נפשי לכל כך הרבה דברים וקשרים. אני מאד מקווה שהיא אינה ממשיכה לטפל בנפגעי פגיעה מינית עד היום.
