that is me
New member
למי שיכול לעזור...
הסיפור שלי הוא כזה: עוד לפני שהתגייסתי היו לי מחשבות שליליות לגביי הצבא,הייתה לי מחשבה שלא משנה מה אני אעשה בצבא, הצבא בכל מקרה לא יגשים אותי, התייחסתי בזילזול לכל הנושא ולכל אורך התהליך נמצאתי באיזו הכחשה לגביי זה. התוכניות שלי היו לעשות צבא כ"רקע" לחיים ולהמשיך לפתח את עצמי בשעות שאחרי הצבא. הייתי אטומה לגביי הגיוס, לא לקחתי את עניין הצבא ברצינות, כאילו זה לא באמת חלק מהחיים שלי. עוד כשקיבלתי את המנילה מילאתי אותה בזילזול ולא ממש השקעתי בבחירה (אם תשאלו אותי, יש לי הרגשה שבאיזה שהוא מקום מרדתי...). חשבתי מראש שהצבא לא יגשים אותי, לא יהיה חלק ממני ואני לא אהיה חלק ממנו,לכן לא פעלתי כדי לקבל תפקידים שמעניינים אותי (מעניינים? יש משהו מעניין בצבא? לא לפי מה שחשבתי...) אפילו אצל הקצין מיון בבק"ום לא קלטתי עדיין שאני בצבא, הוא נתן לי תפקיד ולא היה לי אכפת. זה כאילו היה ממני והלאה. לא חשבתי. באיזה שהוא אופן מוזר הרחקתי מעצמי כל קשר לצבא. במילה אחת- הכחשה. אצלי ה"שוק" הגיע אחרי הקורס. בטירונות ובקורס היה כיף, זאת היתה יציאה מהשגרה וזרמתי עם זה: "זאת לא השגרה ועוד מעט אני אחזור לעצמי כמו שחשבתי וכל זה יישאר מאחור כחוויה", אז בינתיים נהנתי. אחרי הקורס, כשהגעתי לבסיס שלי. אז הגיע ה"שוק"- אני פה, אלה החיים שלי, לא חלק מהחיים שלי, לא רקע לחיים שלי, ה-חיים שלי! רוב החיים שלי! אחרי השוק הגיע דיכאון. הבאתי את עצמי למצב הזה בתהליך ארוך של שאננות. ה"פיתוח העצמי" שתכננתי נראה כמו חלום רחוק. אין לי זמן לעצמי. הצבא ממלא את כל החיים שלי. הדבר הזה שהרחקתי מעצמי כלכך הוא החיים שלי עכשיו. ואני עדיין, עדיין לא מתחברת. זה עדיין כאילו לא חלק ממני. אני עדיין מנסה להכחיש. כל הזמן בהכחשה, זה לא אני, זה סתם רקע, זה לא החיים שלי. זה כן החיים שלי! אני יודעת שזה החיים שלי ועדיין מנסה להכחיש... אני מרגישה כאילו אני חיה חיים של מישהו אחר. זה מצחיק לפעמים, לפעמים כשאני קולטת שאני שם- זה ממש עצוב. עכשיו הייתי בגימלים ארבע ימים, היה לי חשבון נפש. המצב הנפשי שלי גרוע. אני לא יודעת מה לעשות... (תודה על הסבלנות)
הסיפור שלי הוא כזה: עוד לפני שהתגייסתי היו לי מחשבות שליליות לגביי הצבא,הייתה לי מחשבה שלא משנה מה אני אעשה בצבא, הצבא בכל מקרה לא יגשים אותי, התייחסתי בזילזול לכל הנושא ולכל אורך התהליך נמצאתי באיזו הכחשה לגביי זה. התוכניות שלי היו לעשות צבא כ"רקע" לחיים ולהמשיך לפתח את עצמי בשעות שאחרי הצבא. הייתי אטומה לגביי הגיוס, לא לקחתי את עניין הצבא ברצינות, כאילו זה לא באמת חלק מהחיים שלי. עוד כשקיבלתי את המנילה מילאתי אותה בזילזול ולא ממש השקעתי בבחירה (אם תשאלו אותי, יש לי הרגשה שבאיזה שהוא מקום מרדתי...). חשבתי מראש שהצבא לא יגשים אותי, לא יהיה חלק ממני ואני לא אהיה חלק ממנו,לכן לא פעלתי כדי לקבל תפקידים שמעניינים אותי (מעניינים? יש משהו מעניין בצבא? לא לפי מה שחשבתי...) אפילו אצל הקצין מיון בבק"ום לא קלטתי עדיין שאני בצבא, הוא נתן לי תפקיד ולא היה לי אכפת. זה כאילו היה ממני והלאה. לא חשבתי. באיזה שהוא אופן מוזר הרחקתי מעצמי כל קשר לצבא. במילה אחת- הכחשה. אצלי ה"שוק" הגיע אחרי הקורס. בטירונות ובקורס היה כיף, זאת היתה יציאה מהשגרה וזרמתי עם זה: "זאת לא השגרה ועוד מעט אני אחזור לעצמי כמו שחשבתי וכל זה יישאר מאחור כחוויה", אז בינתיים נהנתי. אחרי הקורס, כשהגעתי לבסיס שלי. אז הגיע ה"שוק"- אני פה, אלה החיים שלי, לא חלק מהחיים שלי, לא רקע לחיים שלי, ה-חיים שלי! רוב החיים שלי! אחרי השוק הגיע דיכאון. הבאתי את עצמי למצב הזה בתהליך ארוך של שאננות. ה"פיתוח העצמי" שתכננתי נראה כמו חלום רחוק. אין לי זמן לעצמי. הצבא ממלא את כל החיים שלי. הדבר הזה שהרחקתי מעצמי כלכך הוא החיים שלי עכשיו. ואני עדיין, עדיין לא מתחברת. זה עדיין כאילו לא חלק ממני. אני עדיין מנסה להכחיש. כל הזמן בהכחשה, זה לא אני, זה סתם רקע, זה לא החיים שלי. זה כן החיים שלי! אני יודעת שזה החיים שלי ועדיין מנסה להכחיש... אני מרגישה כאילו אני חיה חיים של מישהו אחר. זה מצחיק לפעמים, לפעמים כשאני קולטת שאני שם- זה ממש עצוב. עכשיו הייתי בגימלים ארבע ימים, היה לי חשבון נפש. המצב הנפשי שלי גרוע. אני לא יודעת מה לעשות... (תודה על הסבלנות)
