היי מרוצה, אנחנו אנשים רגישים
באופן מוגזם בגלל הפיברו. לכן אסור לנו לראות את כל המראות האלה. מה שתיארת כאגרוף בבטן, גרם לגוף להפריש הורמוני סטרס בכמות גדולה. וזה פוגע במערכת העצבים, ומחמיר את המצב. אני מדברת אליך כביולוגית שקצת מבינה. לכן "לברוח מהמצב" זה עבורינו תרופה. כי אנחנו לא יכולים לעשות מאומה בעניין. גם כל הרחמיים שלנו לא יחזירו את החיילים הבייתה. ויש לדעת שמלחמה היא מלחמה ולא משחק מחשב, ויש קורבנות אמיתיים ולא כאלה שמיד קמים וממשיכים להתפוצץ. אבל אם יש מלחמה והיא לא שלנו, מדוע אנחנו צריכים להיות משתתפים פסיביים שלה, אלא אם כן אנחנו נהנים מסרטי זוועה. יש גם כאלה-אחרת לא היו כל סרטי הפעולה האלה. אני בורחת מכל מראה של זוועות מלחמה, וגם מהפיגועים בארץ. מספיק שאני קוראת עליהם. וגם הקריאה היא רק בכותרות בלי תיאורים פלסטיים של דם ואיברים כרותים. את בהחלט צודקת שאת הולכת לתוכניות רכות, מצחיקות וטובות. קראתי אתמול בעיתון, שבארה"ב התחילו להכניס סדנאות לצחוקים לפני שעות העבודה. מצאו שהן גרמו ליחסים יותר טובים בעבודה, ולהגברת הפיריון. פשוט הגיוני שאנשים שמחים עובדים יותר טוב. עוד מעט הטרנד הנפלא הזה יגיע אלינו. אני ממליצה לכל החולים להרשם לסדנא כזאת. זה יותר טוב מתרופות. וזה טיבעי לחלוטין. קראתי על אדם בעל עמדה גבוהה בעולם הפיננסי, שלקה בסרטן. הוא החליט שהוא לא עובר את המסלול של רופאים הקרנות כימותרפיה וכו'. הדרך שלו להרפא הייתה בעזרת צחוק. הוא ראה כל היום סרטים מצחיקים, כל האנשים שבאו לבקר אותו היו חייבים להשתמש בהומור. כל היום היה במצב רוח טוב. וככה ריפא עצמו מהסרטן. אפרופו ריפוי בצחוק. לפני מספר שנים עברתי ניתוח להסרת הרחם. עשו לי את הניתוח הגדול- עם פתיחת בטן. ההחלמה הייתה 6 שבועות בבית, ואחר כך חזרה הדרגתית לעבודה. די לא אהבתי את העובדה שאני חייבת להיות בבית כל כך הרבה זמן. לפני הניתוח הלכתי לאיזו סדנה רוחנית או משהו כזה, וסיפרתי למשתתפים שאני עוברת ניתוח. והבעיה שלי הייתה תקופת ההחלמה. הם כולם החליטו פה אחד לתמוך בי. זה התחיל בבית חולים, כל ביקור שלהם הייתה מסיבת צחוקים, והמשיך בבית, בטלפונים ובביקורים יום יומיים. כל בוקר הייתי קמה מהמיטה למרות שהרגשתי חלשה מאוד. זה ניתוח מאוד מחליש. התקלחתי, לבשתי טרנינג יפה. התאפרתי. אכלתי מעט, ואז התחילו הטלפונים, והביקורים. עם המון צחוקים ועליצות. גם תנומת הצהרים הייתה רק על הספה בסלון עם הבגדים הרגילים ולא במיטה. אחי שבא לבקר כעבור שבועיים עם פנים של תשעה באב, לא האמין כמה עליז היה אצלי. הוא אמר שככה לא מתנהגים אחרי ניתוח. את בעלי שהתלונן שעבר שוק מהניתוח שלי, שלחתי לקחת תרופות הרגעה. אמרתי לו שהוא יהיה ממונה על קניית הכיבוד. ועדיף שגם ישתתף בצחוקים. הקיצר. 6 שבועות חלפו, ואני לא זוכרת שום מצב של חולי או של סבל. אני זוכרת רק מסיבה אחת גדולה כל הזמן. הצטערתי שהייתי חייבת לחזור לעבודה ולחיי היום יום. כי זה היה מדהים. מאז אני מאמינה גדולה ביכולת הריפוי של הצחוקים והעליזות למרות הסבל. יום טוף מלא שמחה מירה
