למי שקרא את "בית הבובות"
הסיכום הזה נראה לכם טוב? זה ממש חשוב לי.. תוכן הספר הספר מספר את קורות חייה של נערה - דניאלה או שם חיבתה דניש,בזמן מלחמת העולם השניה, השואה. דניאלה מתגוררת בגטו מרסלאו ביחד עם אביה, פרלשניק ואחיה הקטן מיני. בגטו הייתה סנדלריה. בעל הסנדלריה הוא וואדק, סנדלר אומן. היו לו לוודק שלושה בנים, שניים מהם נהרגו בתקופת המלחמה ונשאר אחד, הבן השלישי, טאדק שחי עם אביו הסנדלר. טאדק ודניאלה הכירו זה את זה וטאדק אהב את דניאלה מאד. טאדק רצה לעזוב את הגטו ואת החיים בתוכו ולצאת החוצה מהגטו לחופש ולמען זכות זו הוא נאבק קשות. כאשר דניאלה הייתה בת 14 היא נסעה לטיול עם כיתתה, טיול לקרקוב. דניאלה שמחה מאד על הנסיעה לקרקוב מפני ששם חי אחיה הגדול הארי והיא עמדה לפגוש אותו. הארי חי באותו הזמן במטרופולי ברובע היהודי. כאשר דניאלה הגיעה סוף-סוף לקרקוב כדי לפגוש את אחיה הגדול, היא גילתה שאיחרה - אחיה נלקח למחנה עבודה, והיא, דניאלה, לא יכלה לעשות דבר בנידון, לא יכלה לעזור לו ולא כלום מכיוון שכבר היה מאוחר מידי הארי כבר נלקח. הארי הוטען על אחד הקרונות ונלקח למחנה עבודה שבו הוא שימש כרופא. יום אחד הופיע בחדרו טאדק בן הסנדלר. בתחילה לא הכירו הארי, אך טאדק ידע שזהו הארי, אחיה של דניאלה. טאדק סיפר להארי על אהבתו הרבה לדניאלה והיה שומע מהארי סיפורים על דניאלה, סיפורים מעניינים, חדשים ובלתי יאומנים בשבילו. הסיפורים הללו של הארי, הם שהחיו את טאדק וחיזקו אותו - כך שיכל לעמוד ביסורים ובסבל האדירים שעברו עליו במחנה העבודה. הסיפורים על אהובת נפשו הצעירה הם שהזרימו את דמו והחיו אותו, חיממו אותו בקור והזינו אותו ברעב. לאחר שנודע לדניאלה על אחיה שנשלח באקציה למחנה עבודה, לא היתה מסוגלת לעזוב את קרקוב והחליטה להשאר. ערב אחד בו ישבו דניאלה וחברותיה לכתה בבניין שומם נתפסו בידי חיילים גרמניים. הם נלקחו לאקציה של הנשים והוסעו למחנה נשים, בשער המחנה :"עבודה תוך חדווה". הנערות חולקו לשתי קבוצות: קבוצה א' "מחנה חדווה" וקבוצה ב' "מחנה עבודה". חנה ופאולה חברותיה הטובות של דניאלה נלקחו למחנה עבודה בעוד שהיא וחברתה צביה נלקחו ל - "מחנה חדווה". במחנה העבודה הכאב הפיזי, הגופני היה נורא אך ב - "מחנה החדווה" הכאב היה גם פיזי אך בעיקר - כאב נפשי אדיר. חלק מהנערות במחנה חדווה נכלאו בכלוב ושימשו בתור "עכברי ניסויים", נערכו על גופן הצעיר ניסויים רפואיים מזוויעים )הפלות, הפריה מלאכותית, לידות מוקדמות ועוד...(. הבנות האחרות נאלצו לשמש "מיזרונים" לחיילים הגרמניים, והוכרכו לקיים עימם יחסי מין. כל הנערות הצעירות הנ"ל נפגעו, הושפלו, כבודן נרמס והן סבלו מיחס משפיל ומזוויע הן מצג הגמנים והן מצד האחראיות למחנה "הקאליפאקטוריות". פעם בשבוע נאלצו הנערות לעבור "בדיקות רפואיות" מענות ומכאיבות מאין כמוהן. הנערות )כמו דניאלה( שנאלצו לקיים יחסי מין עם הגרמניים נאלצו בזמן שהגרמנים באו "להשתעשע" עמן לחייך ולהיות נחמדות, כנועות וטובות. חייהם היותלויים במידת ההתרפסות, נחמדות ובעצמת חיוכן. החיילים הגרמניים באו לשאוב חדווה, שמחה וסיפוק מהנערות שבלית ברירה נהפכו לבובות משחק בלבד. לאחר תקופה מסויימת במחנה העבודה הועברה פאלה חברתה הטובה של דניאלה ל - "מחנה חדווה". לאחר מו"מ עם חייל גרמני שהתאהב בה היא התקבלה לעבודה כמשרתת בביתה של אחת האחראיות למחנה ולא נאלצה לעבוד כבובה כמו דניאלה חברתה הטובה. החיים של דניאלה היו כבר חסרי ערך, חדגוניים, כואבים ומלאי סבל ויגון, חייה נראו לה חסרי טעם ותכלית ואילו המוות נראה לה לדניאלה מעניין יותר, רבגוני, מהנה יותר, אפילו חי ושמח יותר מחייה הקשים והאומללים. המוות בעצם נראה לה כפתרון לכאב העצום שלה כמו סוף לעינוי המתמשך העובר עליה. לאחר שמחליטה קראה דניאלה לפאלה ומסרה לה את הדברים האהובים והקרובים ביותר אליה, החפצים שהיוו את מרכז חייה, החפצים שעזרו לה בחייה הקצרים והקשים, עליהם היא נשענה ועל - ידיהם היא נתמכה בזמן שכאבה וסבלה כ"כ - יומנה האישי שלה, של דניאלה והמשכיון בתוכו היו תמונות בני משפחתה האהובים והקרובים לליבה כל-כך. היא בקשה מפאלה שתעביר את החפצים הנ"ל שלה, אלה שהיוו את מרכז הוויתה לאחיה הגדול והנערץ - הארי. לאחר שמסרה את חפציה והודיעה לפאלה למי למסור אותם צעדה דניאלה אל המוות שנראה לה שמח וטוב כל-כך, כך היא היתה כיתר ששת המיליונים - אחיה היהודים שנהרגו, הומתו, נרצחו בדרכים שונות ואולי הם לא כל-כך רצו במוות כמו שהיא רצתה בו, ואולי הם לא ראו במוות גואל כמו שהיא ראתה בו ואולי גם להם המוות כמו שלה לא היווה הפתרון לכל הבעיות, אלא תוספת כאב לאנשים שכ"כ אהבו אותה, אבל בטוח שעכשיו הייתה חסרה בובה אחת מקסימה ב"מחנה החדווה". תודה
הסיכום הזה נראה לכם טוב? זה ממש חשוב לי.. תוכן הספר הספר מספר את קורות חייה של נערה - דניאלה או שם חיבתה דניש,בזמן מלחמת העולם השניה, השואה. דניאלה מתגוררת בגטו מרסלאו ביחד עם אביה, פרלשניק ואחיה הקטן מיני. בגטו הייתה סנדלריה. בעל הסנדלריה הוא וואדק, סנדלר אומן. היו לו לוודק שלושה בנים, שניים מהם נהרגו בתקופת המלחמה ונשאר אחד, הבן השלישי, טאדק שחי עם אביו הסנדלר. טאדק ודניאלה הכירו זה את זה וטאדק אהב את דניאלה מאד. טאדק רצה לעזוב את הגטו ואת החיים בתוכו ולצאת החוצה מהגטו לחופש ולמען זכות זו הוא נאבק קשות. כאשר דניאלה הייתה בת 14 היא נסעה לטיול עם כיתתה, טיול לקרקוב. דניאלה שמחה מאד על הנסיעה לקרקוב מפני ששם חי אחיה הגדול הארי והיא עמדה לפגוש אותו. הארי חי באותו הזמן במטרופולי ברובע היהודי. כאשר דניאלה הגיעה סוף-סוף לקרקוב כדי לפגוש את אחיה הגדול, היא גילתה שאיחרה - אחיה נלקח למחנה עבודה, והיא, דניאלה, לא יכלה לעשות דבר בנידון, לא יכלה לעזור לו ולא כלום מכיוון שכבר היה מאוחר מידי הארי כבר נלקח. הארי הוטען על אחד הקרונות ונלקח למחנה עבודה שבו הוא שימש כרופא. יום אחד הופיע בחדרו טאדק בן הסנדלר. בתחילה לא הכירו הארי, אך טאדק ידע שזהו הארי, אחיה של דניאלה. טאדק סיפר להארי על אהבתו הרבה לדניאלה והיה שומע מהארי סיפורים על דניאלה, סיפורים מעניינים, חדשים ובלתי יאומנים בשבילו. הסיפורים הללו של הארי, הם שהחיו את טאדק וחיזקו אותו - כך שיכל לעמוד ביסורים ובסבל האדירים שעברו עליו במחנה העבודה. הסיפורים על אהובת נפשו הצעירה הם שהזרימו את דמו והחיו אותו, חיממו אותו בקור והזינו אותו ברעב. לאחר שנודע לדניאלה על אחיה שנשלח באקציה למחנה עבודה, לא היתה מסוגלת לעזוב את קרקוב והחליטה להשאר. ערב אחד בו ישבו דניאלה וחברותיה לכתה בבניין שומם נתפסו בידי חיילים גרמניים. הם נלקחו לאקציה של הנשים והוסעו למחנה נשים, בשער המחנה :"עבודה תוך חדווה". הנערות חולקו לשתי קבוצות: קבוצה א' "מחנה חדווה" וקבוצה ב' "מחנה עבודה". חנה ופאולה חברותיה הטובות של דניאלה נלקחו למחנה עבודה בעוד שהיא וחברתה צביה נלקחו ל - "מחנה חדווה". במחנה העבודה הכאב הפיזי, הגופני היה נורא אך ב - "מחנה החדווה" הכאב היה גם פיזי אך בעיקר - כאב נפשי אדיר. חלק מהנערות במחנה חדווה נכלאו בכלוב ושימשו בתור "עכברי ניסויים", נערכו על גופן הצעיר ניסויים רפואיים מזוויעים )הפלות, הפריה מלאכותית, לידות מוקדמות ועוד...(. הבנות האחרות נאלצו לשמש "מיזרונים" לחיילים הגרמניים, והוכרכו לקיים עימם יחסי מין. כל הנערות הצעירות הנ"ל נפגעו, הושפלו, כבודן נרמס והן סבלו מיחס משפיל ומזוויע הן מצג הגמנים והן מצד האחראיות למחנה "הקאליפאקטוריות". פעם בשבוע נאלצו הנערות לעבור "בדיקות רפואיות" מענות ומכאיבות מאין כמוהן. הנערות )כמו דניאלה( שנאלצו לקיים יחסי מין עם הגרמניים נאלצו בזמן שהגרמנים באו "להשתעשע" עמן לחייך ולהיות נחמדות, כנועות וטובות. חייהם היותלויים במידת ההתרפסות, נחמדות ובעצמת חיוכן. החיילים הגרמניים באו לשאוב חדווה, שמחה וסיפוק מהנערות שבלית ברירה נהפכו לבובות משחק בלבד. לאחר תקופה מסויימת במחנה העבודה הועברה פאלה חברתה הטובה של דניאלה ל - "מחנה חדווה". לאחר מו"מ עם חייל גרמני שהתאהב בה היא התקבלה לעבודה כמשרתת בביתה של אחת האחראיות למחנה ולא נאלצה לעבוד כבובה כמו דניאלה חברתה הטובה. החיים של דניאלה היו כבר חסרי ערך, חדגוניים, כואבים ומלאי סבל ויגון, חייה נראו לה חסרי טעם ותכלית ואילו המוות נראה לה לדניאלה מעניין יותר, רבגוני, מהנה יותר, אפילו חי ושמח יותר מחייה הקשים והאומללים. המוות בעצם נראה לה כפתרון לכאב העצום שלה כמו סוף לעינוי המתמשך העובר עליה. לאחר שמחליטה קראה דניאלה לפאלה ומסרה לה את הדברים האהובים והקרובים ביותר אליה, החפצים שהיוו את מרכז חייה, החפצים שעזרו לה בחייה הקצרים והקשים, עליהם היא נשענה ועל - ידיהם היא נתמכה בזמן שכאבה וסבלה כ"כ - יומנה האישי שלה, של דניאלה והמשכיון בתוכו היו תמונות בני משפחתה האהובים והקרובים לליבה כל-כך. היא בקשה מפאלה שתעביר את החפצים הנ"ל שלה, אלה שהיוו את מרכז הוויתה לאחיה הגדול והנערץ - הארי. לאחר שמסרה את חפציה והודיעה לפאלה למי למסור אותם צעדה דניאלה אל המוות שנראה לה שמח וטוב כל-כך, כך היא היתה כיתר ששת המיליונים - אחיה היהודים שנהרגו, הומתו, נרצחו בדרכים שונות ואולי הם לא כל-כך רצו במוות כמו שהיא רצתה בו, ואולי הם לא ראו במוות גואל כמו שהיא ראתה בו ואולי גם להם המוות כמו שלה לא היווה הפתרון לכל הבעיות, אלא תוספת כאב לאנשים שכ"כ אהבו אותה, אבל בטוח שעכשיו הייתה חסרה בובה אחת מקסימה ב"מחנה החדווה". תודה
