Northern Star
New member
למלאך שלימד אותי לחייך - מכתב.
"מכתב שלא נשלח" ? דווקא כן ... המכתב נשלח. אחרי לבטים קשים , כאבי בטן ולב כואב כל כך, מדמם. היה מכתב, והוא נשלח. אבל את המכתב האמיתי, יותר נכון לומר המכתב ה"מלא", אותו לא קיבלת. ובעצם אולי הוא עוד לא נכתב מעולם ? הוא נכתב כמה פעמים, בכמה דפים שונים, כל פעם סיפור אחר מחיי, כל פעם דף אחר. מדי פעם - פורום כלשהו. כותבת, בוכה והולכת . חוזרת למיטה, אל הכרית. הכרית שכבר ספגה כמעט את כל הדמעות שהיו לי. את כולן אמרתי ? כן, כי כבר לא נשארו יותר. איך אני יודעת ? כי צריכה כל כך לבכות, אך הדמעות לא יוצאות. (אולי יש מכסה לכמות דמעות בחיים ? ... ) ושוב נעצרת באמצע המכתב לנשום קצת אויר, לנשום את הכלבה שלי, לקחת קצת מעיניה המרגיעות ולחזור לשפיות. אז את סיפור חיי איש שלי אתה אינך יודע וספק אם תדע אי פעם. עברתי הרבה דברים בחיים אבל רק בודדים יודעים, ורק בודדים ידעו. כנראה שבשביל כל השאר אני הילדה הטובה הזאת מהבית הטוב ההוא - המפונקת, המקסימה, החכמה הנבונה. זאתי שטוב לה בחיים. לא סנובית חלילה, אחד שבאמת קל לאהוב. אז מה רע לה לילדה ? אז זהו. הם לא יודעים וגם אתה לא תדע. הילדה אמנם ילדה אבל חלק ממנה כבר נפש בוגרת וכאובה. אהבתי אותך מאז שנפגשנו, מרחוק תמיד - כי אי אפשר היה קרוב, היית לי ידיד, היית שם אם הייתי צריכה. אני יודעת. כן, אני עדיין יודעת. לא ידיד טוב, לא ידיד טלפוני. ידיד כזה ששם אם את צריכה אותו , מדהים, חכם. מושלם. ואני הייתי מאוהבת בך (הייתי, אמרתי ? עדיין ככל הנראה) אחרי מספר סצינות כואבות בחיי, אחרי שלמדתי להכיר את עצמי ואת מה שעברתי ובעודני לומדת להתמודד עם עצמי אתה הפכת את חיי לקלים יותר. את כל הרע צבעת בטוב, את כל השחור צבעת באור, את חוסר האמון שנתתי באנשים אתה ביטלת. (אולי רק חלקית, אבל זה גם משהו). תמיד כשהיה לי רע הייתי צריכה רק מבט אחד אליך או ממך, אל עיניך או מהן, או אפילו רק מחיוכך. מבט אחד, אור אחד, קרן אור אחת שחודרת אל ליבי לנצח. קרן האור הזאת הרגיעה אותי בבת אחת , הטיבעה אותי בנחת ובטוב , והניחה לי לחיות את חיי קצת יותר באור ושלווה למשך מספר שנים. אהבה קוראים לזה ? אוקיי. אז התאהבתי. כמובן שאהבה זאת לא יכלה להתממש מגורמים שונים שנשמור לעצמינו. ולך יש חיים משלך, ואתה רחוק ממני עכשיו. וכבר שנה שליבי דומע ומדמם שוב אל תוך הכרית. אותה הכרית. ואמרו שהזמן יעשה את שלו, ושהפצע יגליד. דבר אחד גיליתי יקירי, הפצע הפך לצלקת. אמנם קצת (רק קצת) פחות כואב, אבל נשאר איתי לכל החיים. אתה אהובי, לא יודע עלי הרבה דברים, אבל את אלו המעט שאתה כן יודע הצלחתי להבין ממני בלי כל צורך במילים. קורא אותי. כן, אין הרבה אנשים כאלה. בפי הם נקראים - מלאכים. מלאך שלי, אתה שם רחוק, ואני כאן. אתה לא שכחת ואני יודעת. ואתה יודע עד כמה אני מודה לך ואוהבת אותך. ואני יודעת שלמרות שלא התראינו ולא נפגשנו כבר הרבה זמן, אתה זוכר ולא שוכח ועדיין אוהב ועדיין דואג. אני יודעת שאתה כאן בשבילי תמיד. ואת זה אני שומרת איתי לעד ולוקחת איתי לעולמי עולמים, כי זה אחד הדברים החשובים לי ביותר. תודה לך מלאך שלי. בזמן היכרותי עמך למדתי כל כך הרבה דברים על הסביבה ועל עצמי, שנים יקרות כל כך. תודה לך שגרמת לי אושר בשנים שגיליתי בהן לא מעט קושי. כאן תמיד, זוכרת ושומרת. ומודה לך כל כך. בחיבוק גדול כמו זה שנתת לי ברגע שהייתי צריכה.
"מכתב שלא נשלח" ? דווקא כן ... המכתב נשלח. אחרי לבטים קשים , כאבי בטן ולב כואב כל כך, מדמם. היה מכתב, והוא נשלח. אבל את המכתב האמיתי, יותר נכון לומר המכתב ה"מלא", אותו לא קיבלת. ובעצם אולי הוא עוד לא נכתב מעולם ? הוא נכתב כמה פעמים, בכמה דפים שונים, כל פעם סיפור אחר מחיי, כל פעם דף אחר. מדי פעם - פורום כלשהו. כותבת, בוכה והולכת . חוזרת למיטה, אל הכרית. הכרית שכבר ספגה כמעט את כל הדמעות שהיו לי. את כולן אמרתי ? כן, כי כבר לא נשארו יותר. איך אני יודעת ? כי צריכה כל כך לבכות, אך הדמעות לא יוצאות. (אולי יש מכסה לכמות דמעות בחיים ? ... ) ושוב נעצרת באמצע המכתב לנשום קצת אויר, לנשום את הכלבה שלי, לקחת קצת מעיניה המרגיעות ולחזור לשפיות. אז את סיפור חיי איש שלי אתה אינך יודע וספק אם תדע אי פעם. עברתי הרבה דברים בחיים אבל רק בודדים יודעים, ורק בודדים ידעו. כנראה שבשביל כל השאר אני הילדה הטובה הזאת מהבית הטוב ההוא - המפונקת, המקסימה, החכמה הנבונה. זאתי שטוב לה בחיים. לא סנובית חלילה, אחד שבאמת קל לאהוב. אז מה רע לה לילדה ? אז זהו. הם לא יודעים וגם אתה לא תדע. הילדה אמנם ילדה אבל חלק ממנה כבר נפש בוגרת וכאובה. אהבתי אותך מאז שנפגשנו, מרחוק תמיד - כי אי אפשר היה קרוב, היית לי ידיד, היית שם אם הייתי צריכה. אני יודעת. כן, אני עדיין יודעת. לא ידיד טוב, לא ידיד טלפוני. ידיד כזה ששם אם את צריכה אותו , מדהים, חכם. מושלם. ואני הייתי מאוהבת בך (הייתי, אמרתי ? עדיין ככל הנראה) אחרי מספר סצינות כואבות בחיי, אחרי שלמדתי להכיר את עצמי ואת מה שעברתי ובעודני לומדת להתמודד עם עצמי אתה הפכת את חיי לקלים יותר. את כל הרע צבעת בטוב, את כל השחור צבעת באור, את חוסר האמון שנתתי באנשים אתה ביטלת. (אולי רק חלקית, אבל זה גם משהו). תמיד כשהיה לי רע הייתי צריכה רק מבט אחד אליך או ממך, אל עיניך או מהן, או אפילו רק מחיוכך. מבט אחד, אור אחד, קרן אור אחת שחודרת אל ליבי לנצח. קרן האור הזאת הרגיעה אותי בבת אחת , הטיבעה אותי בנחת ובטוב , והניחה לי לחיות את חיי קצת יותר באור ושלווה למשך מספר שנים. אהבה קוראים לזה ? אוקיי. אז התאהבתי. כמובן שאהבה זאת לא יכלה להתממש מגורמים שונים שנשמור לעצמינו. ולך יש חיים משלך, ואתה רחוק ממני עכשיו. וכבר שנה שליבי דומע ומדמם שוב אל תוך הכרית. אותה הכרית. ואמרו שהזמן יעשה את שלו, ושהפצע יגליד. דבר אחד גיליתי יקירי, הפצע הפך לצלקת. אמנם קצת (רק קצת) פחות כואב, אבל נשאר איתי לכל החיים. אתה אהובי, לא יודע עלי הרבה דברים, אבל את אלו המעט שאתה כן יודע הצלחתי להבין ממני בלי כל צורך במילים. קורא אותי. כן, אין הרבה אנשים כאלה. בפי הם נקראים - מלאכים. מלאך שלי, אתה שם רחוק, ואני כאן. אתה לא שכחת ואני יודעת. ואתה יודע עד כמה אני מודה לך ואוהבת אותך. ואני יודעת שלמרות שלא התראינו ולא נפגשנו כבר הרבה זמן, אתה זוכר ולא שוכח ועדיין אוהב ועדיין דואג. אני יודעת שאתה כאן בשבילי תמיד. ואת זה אני שומרת איתי לעד ולוקחת איתי לעולמי עולמים, כי זה אחד הדברים החשובים לי ביותר. תודה לך מלאך שלי. בזמן היכרותי עמך למדתי כל כך הרבה דברים על הסביבה ועל עצמי, שנים יקרות כל כך. תודה לך שגרמת לי אושר בשנים שגיליתי בהן לא מעט קושי. כאן תמיד, זוכרת ושומרת. ומודה לך כל כך. בחיבוק גדול כמו זה שנתת לי ברגע שהייתי צריכה.