למלאכים על פני האדמה
"כשהנעל מתאימה- הרגל נשכחת" (אושו), כשאת נותנת את כל כולך...מחלקת את הלב לחתיכות שוות ומעניקה לכל דורש..כמו העץ הנדיב, את שוכחת את הצרכים הקיומיים שלך.שוכחת את הרגל אז שוכחת יבלות ,ויבלות יש גם בלב. צורכת את הנתינה כמו סם שמשכיח ממך אותך. ולפעמים בא לי לנער אותך , לטלטל כל כך חזק עד שתרגישי את ישותך, עד שתצאי החוצה לרגע מהתפקיד ותתחילי להבין שאת צריכה לשמור על עצמך. את צריכה להזכיר לעצמך שיש לך רגל. שגם לך כואב לפעמים. שמותר להרגיש את זה ולא לטשטש את זה .להכריח אם צריך .מדי פעם לשים את עצמך לפני הכל. כי זה "מנהג מגונה". כמו בילדות כשאספת חיות פצועות הביתה, או ויתרת על צעצוע בשביל שאחיך לא יבכה, או חזרת לדודה וביקשת סוכרייה גם בשביל אחותך. כמו בשתיקה שלך שמסתתרת מאחורי העניין שאת מביעה בכל אחד. לפעמים בא לי לנער אותך אבל יותר מזה בא לי לחבק אותך כל כך חזק, לגונן, לסוכך, לעטוף שלא תרגישי לעולם לבד. אבל זה בלתי נמנע. זה הולך בגלים ... את נותנת, נותנת, נותנת, ואז התרוקנות... כשאת מרוקנת, נטולת כח..את מתמלאת אשמה שאת אנושית ואת מתנצלת ועדיין מרגישה אשמה שוב ושוב...ואז הריקנות, והאשמה, והאכזבה העצמית המיותרת הזאת...כל כך הרבה עייפות ואז הבדידות מתעוררת כמו מפלצת שעכשיו כבר אין לך כוח להילחם בה. את הולכת לאיבוד בעצמך לרגע. ואז את מנערת את עצמך...דווקא אז את כן מנערת את עצמך ומזכירה לעצמך שבעצם אין לך רגל, ...שוב נועלת את הנעל ושוכחת את הכאב...חייבים להמשיך ללכת...חייבים להמשיך לתת כי ...אחרת הכל יקרוס... ... אני רוצה לנער אותך ואני רוצה לחבק אותך...ואני רוצה לדאוג לך ואני יודעת ש"ההרגל המגונה" הזה הוא מה שעושה אותך כל כך מופלאה... מה שעושה אותך מלאך... אבל את יודעת מה.... גם אם הנעל מתאימה עדיין יש לך רגל! ומלאכים...הרי לא שומרים על מלאכים אחרים...הם כל כך עסוקים בלשמור על בני אנוש..להעניק להם כל הזמן את רק חושבת איפה יש עוד גוזלים פצועים... אז אם מלאכים לא שומרים על מלאכים אחרים ...מי ישמור אותם ? *ומה תבקשי מלמעלה ? אם זה אותי , אז הנה אני שלך מזמן*
"כשהנעל מתאימה- הרגל נשכחת" (אושו), כשאת נותנת את כל כולך...מחלקת את הלב לחתיכות שוות ומעניקה לכל דורש..כמו העץ הנדיב, את שוכחת את הצרכים הקיומיים שלך.שוכחת את הרגל אז שוכחת יבלות ,ויבלות יש גם בלב. צורכת את הנתינה כמו סם שמשכיח ממך אותך. ולפעמים בא לי לנער אותך , לטלטל כל כך חזק עד שתרגישי את ישותך, עד שתצאי החוצה לרגע מהתפקיד ותתחילי להבין שאת צריכה לשמור על עצמך. את צריכה להזכיר לעצמך שיש לך רגל. שגם לך כואב לפעמים. שמותר להרגיש את זה ולא לטשטש את זה .להכריח אם צריך .מדי פעם לשים את עצמך לפני הכל. כי זה "מנהג מגונה". כמו בילדות כשאספת חיות פצועות הביתה, או ויתרת על צעצוע בשביל שאחיך לא יבכה, או חזרת לדודה וביקשת סוכרייה גם בשביל אחותך. כמו בשתיקה שלך שמסתתרת מאחורי העניין שאת מביעה בכל אחד. לפעמים בא לי לנער אותך אבל יותר מזה בא לי לחבק אותך כל כך חזק, לגונן, לסוכך, לעטוף שלא תרגישי לעולם לבד. אבל זה בלתי נמנע. זה הולך בגלים ... את נותנת, נותנת, נותנת, ואז התרוקנות... כשאת מרוקנת, נטולת כח..את מתמלאת אשמה שאת אנושית ואת מתנצלת ועדיין מרגישה אשמה שוב ושוב...ואז הריקנות, והאשמה, והאכזבה העצמית המיותרת הזאת...כל כך הרבה עייפות ואז הבדידות מתעוררת כמו מפלצת שעכשיו כבר אין לך כוח להילחם בה. את הולכת לאיבוד בעצמך לרגע. ואז את מנערת את עצמך...דווקא אז את כן מנערת את עצמך ומזכירה לעצמך שבעצם אין לך רגל, ...שוב נועלת את הנעל ושוכחת את הכאב...חייבים להמשיך ללכת...חייבים להמשיך לתת כי ...אחרת הכל יקרוס... ... אני רוצה לנער אותך ואני רוצה לחבק אותך...ואני רוצה לדאוג לך ואני יודעת ש"ההרגל המגונה" הזה הוא מה שעושה אותך כל כך מופלאה... מה שעושה אותך מלאך... אבל את יודעת מה.... גם אם הנעל מתאימה עדיין יש לך רגל! ומלאכים...הרי לא שומרים על מלאכים אחרים...הם כל כך עסוקים בלשמור על בני אנוש..להעניק להם כל הזמן את רק חושבת איפה יש עוד גוזלים פצועים... אז אם מלאכים לא שומרים על מלאכים אחרים ...מי ישמור אותם ? *ומה תבקשי מלמעלה ? אם זה אותי , אז הנה אני שלך מזמן*
