אמא של שירה היחידה
New member
למלא את הריק
למלא את הריק מאז שהתרוקן הלב של מינה מאהבה,היא ניסתה למלא את החלל שנוצר. היא דחסה אל ביטנה עוד ועוד מזון.כמו האמינה,מינה,שקיבה מלאה תשתיק את המיית הלב הרעב. בת 18 הייתה מינה,כשהוליכו אותה לחופה.אז עוד היה גופה מצומק.היא רעדה מתחת לבד הלבן.לא מהתרגשות-זה היה הלב שלה,שכבר אז היה ריק,וכמו בלון שאין בו אויר כמעט,איננו יציב וחזק. אחרי כמה חודשים,כשמינה השמינה,לקחה אותה אמא שלה לרופא.כולם קיוו שייש לכך סיבה משמחת. אבל הרופא,לא שמע לב קטן ומהיר דפיקות בתוכה. ומינה השמינה עוד ועוד.ואף אחד,לא הבין שמינה מנסה-לשווא-לסתום חור בלב,באוכל שלא עובר שם כלל... אמא של מינה נזכרה אז,שגם היא עצמה ערמה את שכבות השומן שעליה בסמוך לסיום שנות העשרה שלה. את אמא של מינה הכניסו בברית הנישואין כבר בגיל שש עשרה.בת שש עשרה,עוד האמינה בתמימות שהלב שלה יתמלא מייד כשהכוס תישבר לריסיסים.לקחו לה שנתיים או שלוש,להבין שיחד עם הכוס ההיא-נופץ גם ליבה שלה. אבל שנים רבות –נדמה מספור-כבר עברו.ואמא של מינה לא זכרה אפילו,את הסיבה שבגללה היא נצמדה אל מאפים חמים.כאילו יוכלו לחמם מעט את הלב הקפוא שלה. רק נשארה חקוקה בזכרונה הידיעה המעורפלת,שנישואיה היו כרוכים בהרחבת המלתחה. אמא של מינה,הסבירה לכולם.גם הרופא נענע בראשו,כשאמרה לו שכך עוברת הירושה מאם לבת במשפחת הרץ-אולי מעשי הזוגות,משפיעים במידת מה על הדם?-ככה אמרה אמא של מינה. נחה והתרחבה דעת כולם.וגם של מינה.שהלב שלך הלך והצטמק,וככל שתפס פחות נפח-כך תפס גופה כולו יותר ויותר. הלכו ובאו חודשים.ואז כמו ניסתה מינה דרך חדשה למלא את החסר: ברחמה.ולא אחד,כי אם שנייים.כמו בנסיון נואש-אם אחד לא יספיק למלא אותה,אז הנה שניים... ולבבות שלושה פעמו בה.אבל גם השניים הקטנים,לא הצליחו להשתיק את רעשו של הלב הגדול. אבל צרחות של פיות קטנים,ולילות בלי שינה,גברו עליו לעיתים. השניים זה כבר יצאו את ביטנה.ומינה-שכנראה הבינה שאין הם מרפא לריק שבה,המשיכה ואכלה. אמא של מינה הסבירה לכולם,שמינה אוכלת בשביל להאכיל שניים.שמינה צריכה להיות חזקה,כי קשה להרים שניים. "כמה טוב,שמינה איננה הנערה השברירית שהייתה עת עמדה לצד חתנה בשימלת החופה שלה"...-שיכנעה אמא של מינה את כולם. הבעל של מינה,הראה לה עד כמה מסור יכול להיות בעל -הוא הרחיב את פתח הבית, כך שמינה תוכל בקלות לעבור בו,כשהיא יוצאת אל השוק. אחר כך גם הפתח הזה כבר קטן היה.אבל לא הורחב-כי מינה,לא יכולה הייתה עוד לצאת בין הבריות. בעלה של מינה טיפל בה כמו במלכה.הוא,וגם אמא של מינה. עתה הייתה מינה שוכבת במיטתה בין היה זה יום,בין היה לילה. ואת מזונה הגישו לה שניהם.עוד מעט התאומה תגדל דיה,כדי ליטול את עול הבית על כתפיה-הנה היא כבר בת מצווה.מינה פוקדת עליה מהמטה,מנחה אותה איך לגלגל את הבצק לחלה,ומתי להעביר את המטאטא על ריצפת החדר. מינה נחרדה,רק,כשהבינה שבקרוב תהיה ילדתה בת שבע עשרה שנים... מאי שם,כאב חד פילח את הלב שלה-כמו ידעה פתאום,שגם ילדתה שלה,תנסה לסגור חור ענק בליבה... : במתוקים,ומאפים חמים...
למלא את הריק מאז שהתרוקן הלב של מינה מאהבה,היא ניסתה למלא את החלל שנוצר. היא דחסה אל ביטנה עוד ועוד מזון.כמו האמינה,מינה,שקיבה מלאה תשתיק את המיית הלב הרעב. בת 18 הייתה מינה,כשהוליכו אותה לחופה.אז עוד היה גופה מצומק.היא רעדה מתחת לבד הלבן.לא מהתרגשות-זה היה הלב שלה,שכבר אז היה ריק,וכמו בלון שאין בו אויר כמעט,איננו יציב וחזק. אחרי כמה חודשים,כשמינה השמינה,לקחה אותה אמא שלה לרופא.כולם קיוו שייש לכך סיבה משמחת. אבל הרופא,לא שמע לב קטן ומהיר דפיקות בתוכה. ומינה השמינה עוד ועוד.ואף אחד,לא הבין שמינה מנסה-לשווא-לסתום חור בלב,באוכל שלא עובר שם כלל... אמא של מינה נזכרה אז,שגם היא עצמה ערמה את שכבות השומן שעליה בסמוך לסיום שנות העשרה שלה. את אמא של מינה הכניסו בברית הנישואין כבר בגיל שש עשרה.בת שש עשרה,עוד האמינה בתמימות שהלב שלה יתמלא מייד כשהכוס תישבר לריסיסים.לקחו לה שנתיים או שלוש,להבין שיחד עם הכוס ההיא-נופץ גם ליבה שלה. אבל שנים רבות –נדמה מספור-כבר עברו.ואמא של מינה לא זכרה אפילו,את הסיבה שבגללה היא נצמדה אל מאפים חמים.כאילו יוכלו לחמם מעט את הלב הקפוא שלה. רק נשארה חקוקה בזכרונה הידיעה המעורפלת,שנישואיה היו כרוכים בהרחבת המלתחה. אמא של מינה,הסבירה לכולם.גם הרופא נענע בראשו,כשאמרה לו שכך עוברת הירושה מאם לבת במשפחת הרץ-אולי מעשי הזוגות,משפיעים במידת מה על הדם?-ככה אמרה אמא של מינה. נחה והתרחבה דעת כולם.וגם של מינה.שהלב שלך הלך והצטמק,וככל שתפס פחות נפח-כך תפס גופה כולו יותר ויותר. הלכו ובאו חודשים.ואז כמו ניסתה מינה דרך חדשה למלא את החסר: ברחמה.ולא אחד,כי אם שנייים.כמו בנסיון נואש-אם אחד לא יספיק למלא אותה,אז הנה שניים... ולבבות שלושה פעמו בה.אבל גם השניים הקטנים,לא הצליחו להשתיק את רעשו של הלב הגדול. אבל צרחות של פיות קטנים,ולילות בלי שינה,גברו עליו לעיתים. השניים זה כבר יצאו את ביטנה.ומינה-שכנראה הבינה שאין הם מרפא לריק שבה,המשיכה ואכלה. אמא של מינה הסבירה לכולם,שמינה אוכלת בשביל להאכיל שניים.שמינה צריכה להיות חזקה,כי קשה להרים שניים. "כמה טוב,שמינה איננה הנערה השברירית שהייתה עת עמדה לצד חתנה בשימלת החופה שלה"...-שיכנעה אמא של מינה את כולם. הבעל של מינה,הראה לה עד כמה מסור יכול להיות בעל -הוא הרחיב את פתח הבית, כך שמינה תוכל בקלות לעבור בו,כשהיא יוצאת אל השוק. אחר כך גם הפתח הזה כבר קטן היה.אבל לא הורחב-כי מינה,לא יכולה הייתה עוד לצאת בין הבריות. בעלה של מינה טיפל בה כמו במלכה.הוא,וגם אמא של מינה. עתה הייתה מינה שוכבת במיטתה בין היה זה יום,בין היה לילה. ואת מזונה הגישו לה שניהם.עוד מעט התאומה תגדל דיה,כדי ליטול את עול הבית על כתפיה-הנה היא כבר בת מצווה.מינה פוקדת עליה מהמטה,מנחה אותה איך לגלגל את הבצק לחלה,ומתי להעביר את המטאטא על ריצפת החדר. מינה נחרדה,רק,כשהבינה שבקרוב תהיה ילדתה בת שבע עשרה שנים... מאי שם,כאב חד פילח את הלב שלה-כמו ידעה פתאום,שגם ילדתה שלה,תנסה לסגור חור ענק בליבה... : במתוקים,ומאפים חמים...