למצוא את השקט הפנימי
אתמול ראינו ב DVD את הסרט "אבודים בטוקיו" (סרט נהדר!) אחרי סוף הסרט, ראינו את הקטע של "מאחורי הקלעים". ויותר מהכל היה משמעותי עבורי לראות את סופיה קופולה הבמאית. את הנינוחות והרוגע שלה. מעולם לא ראיתי במאי שמביים ככה. אני רואה עליה איך כשאתה נמצא בתוך המקום המדוייק, מחובר לשורש, לגרעין הפנימי, הכל מסביב מסתדר ונופל למקום. בעצם זו היתה הסיבה שהגעתי אל אלישוע. פגשתי חברת ילדות שאני אוהבת. וראיתי עליה באיזה מקום מצויין בחיים היא נמצאת. ביקרנו אצלם ושתינו לרוויה את התחושה שישנה אצלם בבית, הנעימות וההרמוניה... ארבעה ילדים רגועים וזוג הורים שליו, מאוהב, שחי את החיים במלואם, את הכאן ועכשיו. היא מלמדת בודהיזם, תלמידים וסדנאות זורמים אליה. והכל פשוט. הכל נמצא בטוב. שאלתי אותה איך היא הגיעה לבודהיזם והיא אמרה לי - דרך ההומאופטיה. שאלתי אותה מי ההומאופט שלה ובקשתי את הטלפון. אני מרגישה את חוסר השקט שקיים בי. אולי זו תוצאה של הפונטץ. קודם כל צריך להרגיש את מה שלא שלם ורק אז אפשר להשלים. כמו במשחק שבו צריך להזיז דיסקית ימינה ושמאלה כדי שהכדורון הקטן יגיע ויפול לתוך החור. וכל תזוזה קטנה שעושים גורמת לכדורון לזוז ולהתגלגל דווקא רחוק יותר, ואז פתאום, ברגע אחד הכדורון נופל למקום. והכל מסתדר. אני מרגישה איך אני מתאמצת מדי, משתדלת מדי. כמו שאלישוע אמר לי - מנסה להיות מספר אחד, ומתעייפת מזה. יש לי שיעור ללמוד על ויתור. לוותר נראה לי כמו "להתיאש". אני יודעת שזה לא. אני יודעת שאני רק צריכה לוותר, בנינוחות וללא מאמץ. אני יודעת שזה יהיה טוב לחיים שלי ולבריאות שלי. אבל זה משהו שאי אפשר להגיע אליו מתוך המקום של "אני יודעת ש...". כל מה שאני מצליחה להרגיש זה את הכאב. התעייפתי מארץ התזזית, התעיפתי מהתזזית שבי, מחוסר השקט.. ואני לא רואה את הדרך
אתמול ראינו ב DVD את הסרט "אבודים בטוקיו" (סרט נהדר!) אחרי סוף הסרט, ראינו את הקטע של "מאחורי הקלעים". ויותר מהכל היה משמעותי עבורי לראות את סופיה קופולה הבמאית. את הנינוחות והרוגע שלה. מעולם לא ראיתי במאי שמביים ככה. אני רואה עליה איך כשאתה נמצא בתוך המקום המדוייק, מחובר לשורש, לגרעין הפנימי, הכל מסביב מסתדר ונופל למקום. בעצם זו היתה הסיבה שהגעתי אל אלישוע. פגשתי חברת ילדות שאני אוהבת. וראיתי עליה באיזה מקום מצויין בחיים היא נמצאת. ביקרנו אצלם ושתינו לרוויה את התחושה שישנה אצלם בבית, הנעימות וההרמוניה... ארבעה ילדים רגועים וזוג הורים שליו, מאוהב, שחי את החיים במלואם, את הכאן ועכשיו. היא מלמדת בודהיזם, תלמידים וסדנאות זורמים אליה. והכל פשוט. הכל נמצא בטוב. שאלתי אותה איך היא הגיעה לבודהיזם והיא אמרה לי - דרך ההומאופטיה. שאלתי אותה מי ההומאופט שלה ובקשתי את הטלפון. אני מרגישה את חוסר השקט שקיים בי. אולי זו תוצאה של הפונטץ. קודם כל צריך להרגיש את מה שלא שלם ורק אז אפשר להשלים. כמו במשחק שבו צריך להזיז דיסקית ימינה ושמאלה כדי שהכדורון הקטן יגיע ויפול לתוך החור. וכל תזוזה קטנה שעושים גורמת לכדורון לזוז ולהתגלגל דווקא רחוק יותר, ואז פתאום, ברגע אחד הכדורון נופל למקום. והכל מסתדר. אני מרגישה איך אני מתאמצת מדי, משתדלת מדי. כמו שאלישוע אמר לי - מנסה להיות מספר אחד, ומתעייפת מזה. יש לי שיעור ללמוד על ויתור. לוותר נראה לי כמו "להתיאש". אני יודעת שזה לא. אני יודעת שאני רק צריכה לוותר, בנינוחות וללא מאמץ. אני יודעת שזה יהיה טוב לחיים שלי ולבריאות שלי. אבל זה משהו שאי אפשר להגיע אליו מתוך המקום של "אני יודעת ש...". כל מה שאני מצליחה להרגיש זה את הכאב. התעייפתי מארץ התזזית, התעיפתי מהתזזית שבי, מחוסר השקט.. ואני לא רואה את הדרך
אבל גם היום כשאין שקט אני שלווה עם זה,יודעת שיגיע מתי שהוא ולמדתי להנות מהשביל עליו פוסעת בדרך אל...