שירה כמים 1959
Well-known member
בעוד פחות משבועיים אהיה זקנה רשמית.
בת 62.
לסבתא חנה היו שערות ארוכות ויפות ושופעות, גליות בצבע חום וכסוף, אותן הייתה אוספת במה שנקרא סיכות סבתא.
אני מביטה בעצמי במראה ושערותיי, שאני פתאום מוצאת את עצמי מגדלת, דומות לשערותיה של סבתא חנה, ותווי פניי הם ערבובייה של תווי פני אמי ותווי פניה של בת דודתה של אמי , גם מעט מאחותי המתעללת (שהפיעה הלילה בחלומי, מנסה להעמיד פנים שהכול בסדר, אבל אני סיפרתי איך היא הורגת אותי במכות, עד שאני מתעלפת) מצוי (לצערי) בפניי, וכשאני משפילה את מבטי אל כפות ידיי אני רואה בזרת את העיקום שהיה אופייני לאבי, והאצבעות מזכירות - קשה לי לנסח בדיוק במה - את האצבעות השקדניות של בת דודתה של אמי.
השדיים רפוסות והבטן גם. גם הירכיים הפנימיות.
בעוד פחות אהיה זקנה רשמית.
אני אוהבת את עצמי.
כלי שבור ומרוסק שכמותי, שאני מנסה להדביק כל יום מחדש.
מעולם לא הצלחתי למצוא דבק ראוי.
אבי היה משתמש בדבק היפוקסי.
אני מביטה באצבעותיי המרקדות על המקדלת. מחפשות נחמה במילים הנוצרות.
לסבתא חנה היו שערות ארוכות ויפות. בלילות הייתה מרשה לעצמה לשלוף מהן את סיכות הסבתא והשיער היה מתפזר שופע על כתפיה הזקנות, על גבה המעוקם.
כשיגיע זמני למות, אני רוצה למות מול העץ שבמרפסת.
ואולי עוד זמן רב לפניי לחיות - למרבה השמחה. למרבה העצב.
כשיגיע זמני למות, אני רוצה לאחוז ביד - כף יד אחת אוחזת כף יד שנייה - להשלים מעגל.
כי מעפר באתי ואל עפר אשוב.
כי מבדידות באתי, בבדידוץ שהיתי רוב חיי, ואל בדידות אשוב.
אני חושבת שאני מגדלת את שערי.
אמא הייתה אישה יפה. אני חשבתי שיפהפייה.
גם אני אישה יפה.
אישה יפה ומזדקנת המגדלת את שערותיה.
אישה שכשהיא מביטה במראה היא רואה את עצמה.
עצמה שמעורבבים בו כל מי שקדם לה, אבך עולה וגואה משם אני, הילדה המביטה בחמלה אל העולם, הילדה שעיניה מלוחלחות מקריאת ספר, הילדה המאמינה בטוב.
בת 62.
לסבתא חנה היו שערות ארוכות ויפות ושופעות, גליות בצבע חום וכסוף, אותן הייתה אוספת במה שנקרא סיכות סבתא.
אני מביטה בעצמי במראה ושערותיי, שאני פתאום מוצאת את עצמי מגדלת, דומות לשערותיה של סבתא חנה, ותווי פניי הם ערבובייה של תווי פני אמי ותווי פניה של בת דודתה של אמי , גם מעט מאחותי המתעללת (שהפיעה הלילה בחלומי, מנסה להעמיד פנים שהכול בסדר, אבל אני סיפרתי איך היא הורגת אותי במכות, עד שאני מתעלפת) מצוי (לצערי) בפניי, וכשאני משפילה את מבטי אל כפות ידיי אני רואה בזרת את העיקום שהיה אופייני לאבי, והאצבעות מזכירות - קשה לי לנסח בדיוק במה - את האצבעות השקדניות של בת דודתה של אמי.
השדיים רפוסות והבטן גם. גם הירכיים הפנימיות.
בעוד פחות אהיה זקנה רשמית.
אני אוהבת את עצמי.
כלי שבור ומרוסק שכמותי, שאני מנסה להדביק כל יום מחדש.
מעולם לא הצלחתי למצוא דבק ראוי.
אבי היה משתמש בדבק היפוקסי.
אני מביטה באצבעותיי המרקדות על המקדלת. מחפשות נחמה במילים הנוצרות.
לסבתא חנה היו שערות ארוכות ויפות. בלילות הייתה מרשה לעצמה לשלוף מהן את סיכות הסבתא והשיער היה מתפזר שופע על כתפיה הזקנות, על גבה המעוקם.
כשיגיע זמני למות, אני רוצה למות מול העץ שבמרפסת.
ואולי עוד זמן רב לפניי לחיות - למרבה השמחה. למרבה העצב.
כשיגיע זמני למות, אני רוצה לאחוז ביד - כף יד אחת אוחזת כף יד שנייה - להשלים מעגל.
כי מעפר באתי ואל עפר אשוב.
כי מבדידות באתי, בבדידוץ שהיתי רוב חיי, ואל בדידות אשוב.
אני חושבת שאני מגדלת את שערי.
אמא הייתה אישה יפה. אני חשבתי שיפהפייה.
גם אני אישה יפה.
אישה יפה ומזדקנת המגדלת את שערותיה.
אישה שכשהיא מביטה במראה היא רואה את עצמה.
עצמה שמעורבבים בו כל מי שקדם לה, אבך עולה וגואה משם אני, הילדה המביטה בחמלה אל העולם, הילדה שעיניה מלוחלחות מקריאת ספר, הילדה המאמינה בטוב.
