עומר בריגר
New member
לסערה שאחרי השקט
הנה המשך: לא חשבתי שאתה מתקשה בהחלטה, אלא שהתחושה שלי היתה שזה משהו שהחלטת כבר בינך לבין עצמך שאין לו יותר תפקיד בחיים שלך ואתה מתקשה ביישום ההחלטה. הבנתי לא נכון? בכל אופן, בוא נעזוב את זה, הבה ונחשוב מה קורה עכשיו. תן לי לזרום עם האסוציאציות: יש לך בעיה בדיבור. הבעיה בדיבור גורמת לך לבטא את עצמך כלפי חוץ פחות ברור. שאלה ראשונה: איך אתה מרגיש עם עצמך, כלומר, האם נוח לך להיות לבדך? האם אתה מרגיש נבוך בחברה? האם אתה מחשיב את עצמך אדם פתוח יחסית? מה אתה חושב על עצמך? האם אתה חושב שיש לך דברים חכמים להגיד? האם הגמגום מתחזק כאשר נדמה לך שאין לך דברים חכמים להגיד? האם יכול להיות שהגמגום נובע מחוסר ביטחון? איך אתה מקשיב? האם אתה מקשיב טוב? ועצה: רכות והצבע הכחול. נסה את זה, מה אכפת לך. אני מקבלת דימוי של נוקשות בגרון שלך. למה? לא יודעת, אולי התחושה שלי היא מה שאתה משדר לגרון כשאתה לא מצליח להתבטא בשטף. מין נו כבר כזה? יכול להיות? אם לא - תשכח מהרכות. אם כן - נסה לקבל את זה. נסה להסתובב בקירבת אנשים שאין להם בעיה עם זה. נסה לאמר לעצמך - "אני בדרך, ודרך לוקחת זמן. זה בסדר שכרגע קשה לי להתבטא. אני לא כועס - לא על עצמי, לא על המגבלות, לא על כלום. אני מקבל את הגמגום, כל זמן שהוא פה, וחושב שהגיע הזמן שלו לעזוב אותי". תחשוב על זה. לא ממקום של מלחמה, אלא ממקום של שיחרור, של כבוד לתהליך. לקבל את זה. לא להלחם בזה. זה אחד. שתיים - כחול. כחול זה הצבע של הביטוי, והצבע של הגרון. תשתמש בכחול כשאתה יכול, במיוחד ליד הגרון - חולצה, צעיף, וכו'. הגימגום הוא לא רק בעיה טכנית, כמו שנראה לי שאתה כבר מבין. הוא בעיה של המקום שלך בתוך חברותא. הגמגום הופך אותך פחות למדבר ויותר למקשיב - למה? מה בך חושב שככה זה צריך להיות? אולי אתה פשוט צריך ללכת עם זה - יותר להקשיב? או ההיפך - אם אתה שם את הצרכים של אנשים אחרים לפני שלך - אולי הגיע הזמן שתתקע את כפך באדמה ותחזור לדרוש את מה ששלך?
הנה המשך: לא חשבתי שאתה מתקשה בהחלטה, אלא שהתחושה שלי היתה שזה משהו שהחלטת כבר בינך לבין עצמך שאין לו יותר תפקיד בחיים שלך ואתה מתקשה ביישום ההחלטה. הבנתי לא נכון? בכל אופן, בוא נעזוב את זה, הבה ונחשוב מה קורה עכשיו. תן לי לזרום עם האסוציאציות: יש לך בעיה בדיבור. הבעיה בדיבור גורמת לך לבטא את עצמך כלפי חוץ פחות ברור. שאלה ראשונה: איך אתה מרגיש עם עצמך, כלומר, האם נוח לך להיות לבדך? האם אתה מרגיש נבוך בחברה? האם אתה מחשיב את עצמך אדם פתוח יחסית? מה אתה חושב על עצמך? האם אתה חושב שיש לך דברים חכמים להגיד? האם הגמגום מתחזק כאשר נדמה לך שאין לך דברים חכמים להגיד? האם יכול להיות שהגמגום נובע מחוסר ביטחון? איך אתה מקשיב? האם אתה מקשיב טוב? ועצה: רכות והצבע הכחול. נסה את זה, מה אכפת לך. אני מקבלת דימוי של נוקשות בגרון שלך. למה? לא יודעת, אולי התחושה שלי היא מה שאתה משדר לגרון כשאתה לא מצליח להתבטא בשטף. מין נו כבר כזה? יכול להיות? אם לא - תשכח מהרכות. אם כן - נסה לקבל את זה. נסה להסתובב בקירבת אנשים שאין להם בעיה עם זה. נסה לאמר לעצמך - "אני בדרך, ודרך לוקחת זמן. זה בסדר שכרגע קשה לי להתבטא. אני לא כועס - לא על עצמי, לא על המגבלות, לא על כלום. אני מקבל את הגמגום, כל זמן שהוא פה, וחושב שהגיע הזמן שלו לעזוב אותי". תחשוב על זה. לא ממקום של מלחמה, אלא ממקום של שיחרור, של כבוד לתהליך. לקבל את זה. לא להלחם בזה. זה אחד. שתיים - כחול. כחול זה הצבע של הביטוי, והצבע של הגרון. תשתמש בכחול כשאתה יכול, במיוחד ליד הגרון - חולצה, צעיף, וכו'. הגימגום הוא לא רק בעיה טכנית, כמו שנראה לי שאתה כבר מבין. הוא בעיה של המקום שלך בתוך חברותא. הגמגום הופך אותך פחות למדבר ויותר למקשיב - למה? מה בך חושב שככה זה צריך להיות? אולי אתה פשוט צריך ללכת עם זה - יותר להקשיב? או ההיפך - אם אתה שם את הצרכים של אנשים אחרים לפני שלך - אולי הגיע הזמן שתתקע את כפך באדמה ותחזור לדרוש את מה ששלך?
