לספר או לא לספר?

[izzzu]

לספר או לא לספר?

שלום לכולכם. זאת הפעם הראשונה שאני כותב כאן- מבקש מכם לחלוק איתי מנסיונכם. אמי, אלמנה בת שבעים ושתיים, חולה זה כשנתיים. אחותי ואני החלטנו ,כשחלתה,שלא לספר לה על מחלתה. היא אישה עצמאית וגאה, וחששנו שהיא לא תוכל להתמודד עם הידיעה המשפילה. היא כמובן מרגישה שזיכרונה מידרדר, ושמצבה לא טוב, אך אין לזה מבחינתה שם.לאחרונה אני מפקפק בהחלטתי- קשה מאוד לשלוט בענינייה הכספיים, בתרופות שהיא לוקחת וכו', כשבכל ויכוח היא עונה שהכל בסדר איתה ושאנחנו "עושים ממנה טפשה". יש למישהו עצה חכמה בשבילי? תודה ושנה טובה.

 

[אסתרס]

לספר או לא?!

לדעתי אין צורך לספר כי בלאו הכי היא בהתגוננות, עצם זה שהיא אומרת "שאתם...... הודעה לאמא שהיא חולה יגרום לקרע חמור ולחוסר אימון ,והרי אנחנו רוצים את ההפך, רוצים שיתוף פעולה כדי לקדם את הטיפול,אני התחלתי לדבר על הזכרון כעל "אישיות נפרדת" שאלתי כל יום מה שלום הזכרון והאם עשה היום בעיות כאילו יש לנו מישהו בעייתי שקוראים לו זכרון, וכך לא מרגיש החולה מותקף ,אלא יש משהו אחר שקוראים לו זכרון. לאחר זמן מה אפשר להציע לעזור בסידור התרופות ,בסדרן תרופות, לשבוע ימים וזאת בכלל בלי להזכיר את המילה זכרון,או להציע הסעה \ ליווי לבנק כך הלאה. כמו כן אני מציעהלהצטרף לקבוצת תמיכה מיוחדת המיועדת בדיוק לשלב זה של המחלה, קבוצות לחולים ובני משפחה, קבוצות כאלה יש ברשל"צ ובר"ג צריך להסתכל באתר של עמותת אלצהיימר בקישור קבוצות תמיכה. שנה טובה נ.ב אני נעזרתי רבות בקבוצה ברשל"צ .

 

[ענתי44]

לא לספר!

שלום, ולצערי, ברוך הבא לפורום. ככה היה עם אמא שלי. היא התכחשה למה שקורה ואמרה לנו את אותם מילים. היא לא התנגדה ללכת למרפאת זכרון כי היא רגילה ללכת לאותו בית חולים לנירולוגית. אבל כשהיה אבחון. לפני שאמא חזרה ממבדק הרופאה אמרה לי בגילוי שיש לאמא אחצהעעמר. למרות שניחשנו זה היכה בי. כשאמא חזרה לחדר התחלתי לבשר לה את הבשורה המרה מתוך אמונה שזכותה לדעת. לא הייתי מודעת לזה שאמא בהכחשה.הרופאה הפסיקה אותי בתנועת יד ואמרה לאמא שלי שיש לה בעיות זכרון ושזה מחלה טבעית כשנהיים מבוגרים. ויש מי שמזדקן בגיל מבוגר ויש מי שזה קורה לו בגיל יותר מוקדם. אמא קיבלה את זה. וכשהגענו הביתה והשכנה שלנו שבעלה חולה באלצהיימר ואמא אפילו היתה עוזרת לשכנה לשמור עליו, היא אמרה לשכנה " עכשיו יוסף ואני אחים" ושלושתינו בכינו. אבל אמא חזרה להכחשה של המחלה והמילה אלצהיימר גורמת לה אי נעימות. פעם איזה סוכן מכירות אגרסיבי דיבר לידה על האלצהיימר שלה והיא התחילה לרעוד וחשה רע. אני לרופאים אומרת שיש לאמא דמנציה. זו מילה שלא מפחידה אותה והרופאים מבינים. אחרי שעברה אירוע מוחי היא סידרה לעצמה את הדברים. שאירוע זה משהו חולף והיא עוד תחלים ואפילו תקום מכסא הגלגלים ואנחנו זרמנו איתה. היום כבר לא מזיז לה כלום. מה שאני מנסה לומר לך שלא כדאי להסתכן ולגרום לאמא מצוקה . מה זה יתן לכם? הבעיות שתארת יכולות להפתר בדרכים אחרות.. למשל להפוך לאפוטרופסים שלה ולהרחיק אותה מטיפול בכספיה.

 

[Super Max]

לא לספר !!!

מכמה וכמה טעמים: (תלוי, כמובן במצבה ובמידת ההבנה שלה) א. אם היא מבינה במה בדיוק מדובר (ממש ממש מבינה את הנורא שבמחלה, את הניוון, את הירידה הצפויה, את אובדן השליטה על הראש, על הגוף, על הצרכים, על ההתבזות הצפויה, על הקשיים שתגרום לכל משפחתה) - הרי שזה נורא. מה תוסיף לה הידיעה? רק תאמלל אותה נורא, תחריד אותה. למה זה טוב? ב. העובדה שתדע שזו המחלה לא תגרום לה לשתף יותר פעולה (שזו בעצם המוטיבציה שלכן. אתן, לדעתי, טועות). כיוון שההגיון של החולים עובד אחרת, וטיעונים הגיוניים (כמו "את חולה, תני לנו להחליף אותך או לדאוג לעינייניך") לא משפיעים עליהם, אז שוב, מה תוסיף הידיעה? ג. לפעמים הידיעה וההבנה שיש איזהשהיא מחלה גורמת ל"הרמת ידיים". כל זמן שהחולה תופס שיש לו תופעות חריגות, הוא משתדל לשמור פאסון, עושה מאמצים (אמנם נלעגים לפעמים, אבל בכל זאת מאמצים) לשמור על מראית עין, על תפקוד. הידיעה שיש לו מחלה, ומחלה כזו נחרצת וחסרת תרופה יכולה לגרום לו להיכנע. "למה להתאצץ? הרי אני חולה ואין מה לעשות..." ד. ויש עוד אפשרות (תלוי במצבה): שפשוט לא תבין על מה בדיוק מדובר. ואז, מה הטעם? בקיצור - אני רואה הרבה סיבות למה לא לספר. אני לא רואה אפילו סיבה אחת למה כן...

 

[izzzu]

תודה על התשובות

תודה לכל העונים על שאלתי- חיזקתם את דעתי המקורית, שעדיף לא לספר.

 

[אפס שתיים]

תשאל את עצמך כמה שאלות:

האם היא מסוגלת להיות מודעת למחלה שלה? האם היא רוצה לדעת? אחרי שענית לעצמך הרי שנשאר לך להתמודד עם המצב, כמו כולנו.... ברוך הבא למועדון המש]חות המתוסכלים של חולי אלצהיימר ושתהיה לך שנה טובה!